“לוקרסיה אשתו השניה של ריגוברטו, בת 40, חששה שלא תמצא את מקומה במשפחתה החדשה ושאלפונסו בנו הצעיר של ריגוברטו ישנא אותה. מהר מאוד מתברר שלא כך הדבר ויותר מכך שמדובר במקרה שגוי מהיסוד, טאבו. אלפונסו נער צעיר בגיל העשרה המוקדם מתאהב באמו החורגת ומפתה אותה, מלאכה המתבררת כפשוטה מאוד, לא לקח זמן רב עד שלוקרסיה נופלת שבי בקסמיו של אלפונסו. הוא מתואר כמלאך יפה תואר, שערו מתולתל וזהוב ועיניו נוצצות כפנינים כחולות, קופידון קטן.
תחמן לא קטן שמודע לעצמו? מי יודע. במבט ראשוני אין הוא שונה מכל נער צעיר בגילו, תמימות נעורים זולגת מקצות שיערו הזהובים וצחוק אמיתי ועליז נמרח על פניו. האם יתכן שבזמן שדון ריגוברטו מתעסק בפולחנים היומיומיים שלו, בנקיונות הגוף, מביא את עצמו לשלמות אליה הוא שואף ואוהב את אשתו, אלפונסו בנו הצעיר מפלס את דרכו אל זרועותייה של אמו החורגת, האם יתכן שהוא במודע מפתה אותה? שהוא באמת מאוהב בה? היא לא בטוחה שאלפונסו מודע להתנהגות שלו ואולי בכל זאת מדובר באהבה תמימה של ילד צעיר? אין בו טיפה של זדון, היא חושבת, כשהיא מביטה בו מחייך. או שמא מדובר בתכסיס מתוכנן מראש כנקמה בלוקרסיה על כך שתפסה את מקומה של אמו שנפטרה?
ספר רווי תיאורים יפים וחושניים, ומהצד השני תיאורים בוטים ואף מגעילים, בעיקר הפולחנים היומיומיים של ריגוברטו, שחלקם מיותרים לגמרי בעיניי, להקדיש פרק שלם ליציאות שלו היה מיותר לחלוטין. מצד שני היה פרק אחר שהוקדש כולו לניקיון אוזניו בכדי שיוכל להצמיד את אותם לגופה של אשתו היפהפייה ולשמוע אותה, את החושניות שבה, את היופי שלה שזולג מאיברייה - מקובל.
בנוסף ישנם פרקים בהם מציגים ציורים מהמיתולוגיה היוונית והדמויות שבספר תופסות את מקומן של הדמויות שמופיעות בציור ומפרשות ומספרות את הסיפור שבציור בדרכן שלהן, אירוטית לרוב.
לא מדובר ב"פורנו"-רומן רומנטי אירוטי וזול שאמור לרומם את מצב רוחן של גרושות בנות 45+, לא. מדובר ברומן אירוטי חכם וקומי שכתוב נפלא, מופרע לגמרי שמעמיד אותנו הקוראים במבחן אל מול אותם ערכי מוסר עליהם גדלנו.”
