“רכשתי את הספר הזה כי ריתק אותי איך איש החידות, דן חמיצר בדרך שנראת לי מקורית משלו מנסה לפתור את החידה הגדולה של חייו, והיא העובדה שהוא לא הכיר את אביו שנפל בקרב ניצנים ב-48' אלא רק דרך הציורים שהשאיר אחריו.

למרות שרכשתי את הספר כבר לפני כמה שנים, עוד כשהוא ממש יצא לאור אני מוכרח להודות שרק עכשיו אחרי שקראתי את ספרו של רם אורן - "המטרה: תל-אביב" התוודעתי לסיפור הקרב בכלל ולסיפור חייו של חמיצר בפרט.

אם הזכרתי בעבר את ספר השירים של גדעון רוזנטל ז"ל, אחיו של הלשונאי, רוביק שגם הוא נמצא בספריה שלי אין ספק בעיניי שהספרים הללו צריכים להיות זה ליד זה. למרות שאני בעצמי משתייך למשפחת השכול הגדולה, אני רק עכשיו מתחיל לחוש שלספריה שלי יש כאילו חיים משלה ומבלי שאהיה מודע לזה נוצרת איזו פינה על סיפורי מלחמות וספרי זיכרונות לזיכרם של כמה מהחיילים שקיפחו את חייהם.

מה שאני עוד יכול לומר על הספר הספציפי הזה שאולי אין אחידות בין הציורים, חלקם חד-גוניים ואחרים מלאי צבעים שלא לומר חיים. הם צויירו בטכניקות שונות, ומיקומם בספר יוצר דיאלוג של בן שהעלה כמה ממחשבותיו עם ציורים של אביו המנוח, כלכך חזק שלדעתי (וסליחה שאני אולי נכנס לעניין לא לי) מעבר לספר יש מקום לקיים גלריה כזאת גם במציאות. אני נותן חיבוק גדול לדן חמיצר ולרוביק רוזטל, ומאחל שלא הם ולא אף אחד אחר מהעם שלנו לא יידע עוד צער מהו.”