מתוך העדות של טושיאקי טויודה:
הרגשתי כל כך רע שחשבתי שאין סיכוי שאני אוכל להגיע לעבודה למחרת, אז התחלתי לעבור על הניירת שלי. חשבתי שעדיף לעשות סדר כל עוד אני יכול. כבר קראו לאמבולנס שייקח אותנו לבית חולים ולא ידעתי מתי אני אחזור לעבודה. היה ברור שלא למחרת. על זה חשבתי בזמן שניסיתי לארוז וכל הגוף שלי משקשק. כל הזמן הזה היו חבילות העיתונים הספוגים בסארין מונחות מתחת לרגליים שלי.
טָקָהאשי היה מחוסר הכרה כשפינו אותו משם על האלונקה ואני קראתי לעברו, "תהיה חזק, אישו!" אבל הוא לא זז. כל מה שיכולתי לראות מתוך שדה הראייה המוגבל שלי הייתה איזה נוסעת. היא הייתה במשרד. אז חשבתי שכדאי שאני אעשה משהו עם שקיות הפלסטיק, כי אם החומר הזה יתפוצץ כאן גם הנוסעים וגם הצוות יהיו בסכנה.
שמעתי שהשיניים של טָקָהאשי נוקשות כמו שיניים של חולה אפילפסיה. כבר הרמתי את שקיות הפלסטיק, בתקווה להיפטר מהן, אבל ידעתי שאני חייב קודם כול לעשות משהו בקשר לטָקָהאשי. העברתי הוראות, "תדחפו לו מטפחת לפה ותיזהרו שהוא לא ינשוך לכם את היד." שמעתי שזה מה שצריך לעשות במקרה של התקף אפילפטי. בשלב הזה כבר נזל לי האף וכאבו לי העיניים. הייתי במצב נורא, אבל הייתי לגמרי לא מודע לכך, רק אחר כך הבנתי.
אמרתי לאחד העובדים שבדיוק הגיע, "קח את שקיות הפלסטיק האלה לשם," למקלט מאחורה, אם הן יתפוצצו שם, זה יהיה פחות מסוכן כי הן תהיינה סגורות מאחורי דלת פלדה.
האישה, כך הבנתי מאוחר יותר, הייתה זו שהבחינה בחפץ החשוד על הקרון והודיעה לנו. היא התחילה להרגיש רע וירדה תחנה אחת קודם, בניג`וּבָּשי. שם היא תפסה את הרכבת לקָסוּמיגָסֶקי.*
הישינוּמָה חזר מהרציף. "מה זה לעזאזל החומר שהבאנו לכאן?" הוא שאל. "בחיים שלי לא רעדתי ככה, בכל השנים שלי ברכבת התחתית לא נתקלתי בדבר כזה." הוא הגיע מהרציף יחד עם טָקָהאשי ששכב על אלונקה. גם הישינוּמָה איבד את הראייה, אבל הוא היה צריך עכשיו לאותת לרכבת הבאה כי עובד התחנה לא תפקד.
"עכשיו מספיק," חשבתי לעצמי. "אני את שלי עשיתי. ניקיתי את החומר הבלתי מזוהה, הישינוּמָה וטָקָהאשי הוחזרו פנימה, עשיתי את המשימות הדחופות." וגם הוריתי למישהו מצוות התמיכה לפגוש את האמבולנס ביציאה 11A, היציאה של משרד המסחר. זאת נקודת האיסוף הנוחה ביותר. "אנחנו את החלק שלנו עשינו, כל מה שנשאר זה שהאמבולנס יגיע" - התרכזתי בזה. אמרתי להם להכניס את טָקָהאשי על האלונקה למשרד כדי שימתין שם.
הלכתי לשטוף פנים. אף זולג, עיניים דומעות, מראה לא נעים. חשבתי שכדאי שאני אהיה קצת יותר ייצוגי. הורדתי את המקטורן ושטפתי את הפנים בכיור. אני תמיד מוריד את המדים כשאני שוטף פנים, כדי שהם לא יירטבו, עניין של הרגל. רק אחר כך גיליתי שזה היה רעיון טוב לשטוף פנים ולהוריד את המדים, כי הם היו ספוגים בסארין.
בדיוק אז התחלתי לרעוד נורא. זה לא היה כמו לרעוד מקור או משהו כזה, זה היה הרבה יותר גרוע. לא היה לי קר, אבל הגוף שלי לא הפסיק לשקשק. ניסיתי להכניס את הבטן ולהחזיק אותה חזק, אבל זה לא עזר. הלכתי לעבר הארונית שלי כדי להוציא מגבת ותוך כדי הליכה חזרה וניגוב של הפנים הרגשתי שאני לא עומד בזה יותר, איבדתי את ההכרה והתעלפתי.
רציתי להקיא, לא יכולתי לנשום. אני והישינוּמָה התמוטטנו בערך באותו הזמן. התלוננו על כאבים כמעט במקביל. אני עוד זוכר את הקול שלו באוזן שלי, "אאוּ, זה כואב!" אני גם זוכר את האחרים סביבנו אומרים, "תחזיקו חזק, כבר קראו לאמבולנס," ו"אל ייאוש, הוא בדרך." אחרי זה אני לא זוכר כלום.
לא חשבתי שאני עומד למות. אני מוכן להתערב שגם טָקָהאשי לא חשב שהוא עומד למות. אחרי הכול, אמבולנס היה בדרכו לקחת אותנו לבית חולים. הייתי יותר מודאג מהעבודה שלי, ממה שהייתי צריך לעשות.
יצא לי קצף מהפה. הידיים שלי לא הרפו מהמגבת. אבל אז אחד מחברי הצוות עשה מעשה חכם. במשרד היו מסכות חמצן וקוֹנוֹ הביא אותן ושם אותן עלי ועל הישינוּמָה. אפילו את הפּייה לא הצלחתי להחזיק בפה. העיניים שלי היו פקוחות לרווחה. הישינוּמָה הצליח איכשהו להחזיק את הפּייה בעצמו, הסימפטומים שלי היו אז חמורים יותר משלו.
מתוך העדות של קיי-איצ`י אישיקורה:
כן, היינו תקועים בתחנת אוּאֶנוֹ המון זמן ואז הייתה עוד הודעה, "הרכבת לא תמשיך בנסיעתה בזמן הקרוב. לנוסעים הממהרים מומלץ להחליף רכבת. אנו מספקים תחבורה חלופית." הרכבת כבר הייתה כמעט ריקה לגמרי. כולם ירדו. ואז הרכבת עצרה והודיעו, "קו זה אינו פעיל יותר." זה היה בסביבות 8:30.
החלטתי ללכת ברגל. מאָקיהאבָּרָה לנִנגיוֹצ`וֹ יש בערך שתי תחנות. אבל כשהגעתי לאזור של תחנת קוֹדֶמאצ`וֹ ראיתי אמבולנסים ואנשים שוכבים בכל מקום, אפילו על המדרכות. "מה קורה כאן?" חשבתי לעצמי. רציתי להעיף מבט פנימה, אז ירדתי שתיים שלוש מדרגות אל תוך הכניסה לרכבת. על המדרגות שכבו אנשים, כפופים או מצטופפים ביחד. אחד מהעובדים החזיק את הכובע שלו ביד ושרט את הצוואר שלו עם הציפורניים. איש עסקים אחד צעק, "העיניים שלי! העיניים שלי! שמישהו יעשה משהו!" הכול היה לא הגיוני.
אחרי שעליתי חזרה לרחוב ראיתי ליד בנק סַנְואה, בנישה בין הבניינים, בחורה אחת שניסתה להקים מישהו ששכב על הרצפה. היו שם שניים-שלושה אמבולנסים, אבל זה בקושי הספיק. לאורך כל הרחוב אנשים שכבו שרועים על האדמה, הם לא ישבו, אלא התפתלו מכאבים, נאבקו עם העניבות והצווארונים שלהם וניסו להרפות אותם קצת. אנשים גם הקיאו. הייתה בחורה אחת שהקיאה ואחרי זה ניסתה להוציא מהתיק שלה מטפחת לנגב את הפה, אבל אפילו את זה היא לא הצליחה לעשות. ראו עליה שהיא מאוד מתביישת במצב שלה, היא ניסתה להחביא את הפנים שלה.
כולם סבלו ממשהו והתעוותו מכאב, אבל לא הייתה שום אפשרות לגשת ולשאול, "מה קורה?" כבאים התרוצצו הלוך ושוב עם אלונקות, לא היה זמן לדבר עם אף אחד.
בחורה אחת עמדה על המדרכה ובכתה, "הצילו, בבקשה!" אבל כששאלתי אותה מה קרה היא לא ידעה להגיד לי. כל מה שהיא אמרה היה, "בבקשה, תקרא למישהו."
לא ראיתי אפילו שוטר אחד, היו שם רק כבאים שהסתובבו עם אלונקות ולא ממש עשו משהו, אף אחד מהם לא ידע להגיד מה קורה אז החלטתי ללכת לעבודה.
הלכתי על שדרת נִנגיוֹצ`וֹ לכיוון החברה שלי. מזג האוויר היה בהיר באותו יום, ובכל זאת הכול נראה לי חשוך ומעונן. היה יום חם; אפילו הזעתי מההליכה, אבל עד שהגעתי למשרד האור של השמש התעמעם.
איך שהגעתי למשרד הקאתי. נכנסתי פנימה והכול היה כל כך חשוך. הדלקתי את הטלוויזיה והרגשתי בחילה. ישר הלכתי לשירותים והקאתי. דלי מלא, ממש רוקנתי את הבטן.
בטלוויזיה היו דיווחים ראשונים על התקפת הגז. אנשים במשרד אמרו לי, "אישיקוּרָה, אם אתה חולה כדאי שתלך לרופא," אז הלכתי לבית חולים קרוב לעבודה. הרופא אמר לי, "זאת רק הצטננות." "אבל דיווחו בטלוויזיה," אמרתי לו. לרוע המזל בחדשות לא שידרו כלום בנוגע להתקפה, אז הוא נתן לי שני אקמול ואמר, "אתה רואה, בחדשות לא אמרו כלום. זאת רק הצטננות. אם ממשיך לכאוב לך הראש קח עוד כדור בצהריים."
טוב, באמת כאב לי הראש. אבל תמיד כואב לי הראש אז לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. חזרתי למשרד, לקחתי את הכדורים ומיד הקאתי שוב. ניסיתי להקיא ללא הצלחה, לא נשאר כלום להוציא. רק מים והכדורים שבלעתי.
בתוך זמן קצר הגיעו לטלוויזיה ידיעות חדשות. בקוֹדֶמאצ`וֹ מתו שני אנשים וכשמונים אנשים נלקחו לבית החולים סנט-לוּק. התקשרתי למשטרה ושאלתי לאיזה בית חולים לגשת והם אמרו לי טָג`ימָה או ריוֹגוֹקוּ.
העיניים שלי עוד לא החלימו לגמרי. בעין שמאל אני רואה את השמש כאילו היא מכוסה לגמרי בעננים, מעורפלת כמו בליקוי חמה. היא הייתה בסדר לפני ה-20 במרס. עכשיו אני מרכיב משקפיים עם פילטר UV נגד קרינה, אני לא יכול לצאת בלעדיהם. אני בקושי יכול לראות משהו בטלוויזיה.
* אישה זו סירבה להתראיין.