בספר טענת אנטיגונה מגדירה ג´ודית באטלר מחדש את המורשת של אנטיגונה, מאירה את היבטיה המהפכניים ורותמת אותם לקידומן של מחשבת הפמיניזם ושל פוליטיקת מיניות רדיקלית. היא סוקרת פרשנויות קודמות של הוגים כגון הגל, לאקאן ואיריגארי, ועל רקע זה ממשיגה מחדש את הטאבו על העריות ופותחת את מושג השארות לאפשרויות של שינוי חברתי.
אנטיגונה, בתו של אדיפוס והמורדת הנודעת ממחזהו של סופוקלס, כבר הייתה למופת של התרסה פמיניסטית – אבל באטלר מנסה לברר אם המרד שלה הצליח לחמוק מפגיעתן הרעה של צורות הכוח שנגדן יצאה. בפרשנותה החדשה מתגלה אנטיגונה כדמות אמביוולנטיות, מאחר שמעשה ההתנגדות שלה מביא למותה. בפועלה, המסכן הכול, היא מצביעה על כך שהשארות הנורמטיבית קובעת איזה סוגי חיים ייחשבו ככאלה שאפשר וראוי לחיותם.
באטלר מבררת אם שינויו של מבנה השארות הנורמטיבי היה מאפשר את חייה של אנטיגונה. היא שואלת מה היה קורה אילו במקום אדיפוס הייתה הפסיכואנליזה בוחרת באנטיגונה – הסובייקט ה"פוסט-אדיפלי" – כנקודת המוצא שלה. אם חושבים מחדש את הטאבו על העריות ואת הדרמה האדיפלית באופן שאינו מכתיב את הפתרון ההטרוסקסואלי, אילו צורות שארות חדשות עשויות לזכות בהכרה? המעשה של אנטיגונה מושווה למאבק שמנהלים כיום אלה החיים במסגרות שארות שטרם הוכרו כראויות, ומדגים כיצד מסגרות התרבות הקיימות מונעות מאתנו לראות נכוחה את מושגי החירות המינית והפעולה הפוליטית.
ג´ודית באטלר היא פרופסור לרטוריקה וספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי; מרבה לפרסם בסוגיות של פילוסופיה קונטיננטלית, תיאוריה פמיניסטית ולימודי מגדר ומיניות. מבין חיבוריה: Subjects of Desire, Gender Trouble, The Psychic Life of Power, Excitable Speech, Bodies that Matter; ראה אור בעברית "קוויר באופן ביקורתי", הוצאת רסלינג, 2001.
לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה מאת ד"ר מירי רוזמרין.