“הביקורת הזו היא רק על הנובלה "התם". על "קאנדיד" כבר כתבתי כאן בעבר הלא רחוק.

ובכן, הסיפור הזה די מזכיר את קנדיד בכך שהוא מציג בפנינו גיבור, ובכן, תם, שנתקל בביש מזל בחברה הצרפתית המבוקרת ללא רחמים ע"י ולטייר.
ההבדל, אני מניח, הוא שאין כאן רעיון מרכזי אחד שזוכה להתקפה לכל אורך היצירה, כמו הפילוסופיה של לייבניץ ב"קנדיד", אלא מספר מוקדים, שהעיקרי בהם הוא השחיתות והריקבון המוסרי שפושה בבעלי הכוח והצביעות בה הנצרות מגינה על מי שמחללים את כל עקרונותיה.

הסיפור עוסק ב"תם", סוג של ארכיטיפ "פרא אציל" שהיה פופולרי בתקופה (אהממ רוסו אהממ) בן לשבט אינדיאני בקנדה, שנשבה בקרב ע"י האנגלים והחליט להצטרף אליהם כדי לראות את שאר העולם. הוא מגיע איתם לצרפת, שם הוא נתקל באב מנזר ואחותו, ובעלמה צעירה ששובה את ליבו.
הוא כמובן מגחיך את המנהגים המקומיים, את הנורמות החברתיות וכו', עם החוכמה ה"טבעית" שלו, שלא עברה את שטיפת המוח לבורות שעברו האירופאים.
הוא נשאר שם, לומד את הנצרות (שכן האנגלים הפרוטסטנטים לא טרחו לנסות להמיר את דתו. ולטייר היה אנגלופיל במידת מה, וגם כאן האנגלים עם המונרכיה החוקתית והפרוטסטנטיות זוכים לדיוקן חיובי בהרבה בהשוואה לצרפתים עם המונרכיה האבסולוטית והקתוליות הנוקשה), מגלה שהוא אחיינו של אב המנזר, ומנסה את מזלו עם הצעירה, כשכיאה לולטייר, דברים משתבשים רע מאוד, מהר מאוד.

אני קצת מופתע מכמה רגש יש כאן ולא רק הציניות הארסית הרגילה של ולטייר. ניכר שהוא באמת אוהב לפחות את 3 הדמויות המרכזיות כאן, ואפילו דמויות שפחות מדגימות את האידאל הרעיוני הולטיירי, כמו אב המנזר ואחותו, זוכות להערכה די חיובית וסימפטיה. "התם" פורסם כמעט עשור לאחר "קנדיד" ויכול להיות שבזמן הזה הלהט האידאולוגי של ולטייר הוחלש במקצת לטובת אמפתיה כללית? אני באמת סתם משער כאן על הסיבות, אבל זה מעניין ומרענן בכל מקרה.
בכלל, ולטייר די מהלל כאן את הרגש ויורד על "פילוסופים חסרי רגשות", משהו שלא ראיתי בעבודות קודמות שלו שקראתי.

ולטייר כן חוטא כאן במלודרמה, חטא שכיח של הכתיבה בתקופתו, אבל זה נסלח בהתחשב בכמה הנובלה הזו, כמו קנדיד, מצליחה לרתק עלילתית, להצחיק, לרגש, ולהביא רעיונות שונים לחשוב עליהם.

הבעיה הכי גדולה שלי עם הנובלה זה הסיום שלה. מעבר למלודרמטיות של הסיום, ה"סיום של הסיום", ממש הפסקה האחרונה, גם מרגיש לי קצת עקר מבחינה רעיונית ומעט מוזר בהתחשב בסיפור עד השלב הזה. לא ברור לי למה הסיום הזה נוצר ואיך הוא משתלב עם הספר עד הנקודה הזו.

בכל מקרה, יש כאן יותר טוב מרע, ובתור אוהב של ספרות התקופה זה היה מענג לקריאה. אני צריך עוד ולטייר בחיי, כמה חבל שכ"כ מעט ממנו תורגם לעברית. נו, גם לתרגומים באנגלית אגיע במוקדם או במאוחר..

קטעים שאהבתי:

"ניתוק טיבו להעצים אהבה שלא באה על סיפוקה, והפילוסופיה אין בה כדי להפחית מעוצמתה. ביקירתו העלמה סנט איב שח לעתים מזומנות לא פחות מששח במוסר ומבטאפיסיקה. ככל שנזדככו רגשותיו, כן גדלה אהבתו. הוא קרא כמה רומאנים חדשים; אך מעטים מהם תיארו את הלך רוחו. הוא חש כי לבו מרחיק לכת תמיד מכל אשר קרא. 'הא!' נהג לומר, 'כמעט כל הסופרים הללו לא ניחנו אלא בשכל ובמיומנות.' סוף סוף, וכמו מבלי משים, היה כהן הדת היאנסינסטי הרחום מטה אוזן לרחשי לבו. לפנים לא הכיר הלה את האהבה אלא כחטא שמכים עליו בתא הוידוי. עתה נתוודע אליה כאל רגש, אצילי וענוג כאחד, רגש שיש בו כדי לרומם את הנפש כשם שהוא יכול לדלדלה ולעתים אף להוליד סגולות. לבסוף, נס אחרון, ההורוני העביר את היאנסיסט על דתו."

"היא לא התקשטה בקשיחות שווא; לא הגתה כלל את התהילה הבזויה הצומחת לאדם מדברי שכנים: 'היא מתה ללא מורא'. מי הוא המסוגל לאבד בגיל עשרים את האדם האהוב, את החיים, ואת מה שמכונה הכבוד, וכל אלה ללא צער וללא שברון לב? היא חשה במלוא מידת הזוועה שבמצבה, וביטאה זאת בדבריה במבטיה הכלים המדברים בעצמה כה גדולה. ברגעים שבהם היה בה די כוח לבכות, בכתה עם כולם.
נניח לאחרים להלל את מיתותיהם המפוארות של אלה, הבאים אל תוך האין משוללי כל רגישות: זו מנת חלקם של כל בעלי החיים. אין אנו מתים כמוהם אלא כאשר איברינו, המיטפשים מחמת החולי או הזקנה, משווים אותנו לבעלי החיים. כל מי שאבדתו גדולה, מצטער צער עמוק; ואם כולא הוא את צערו, הריהו חי ברהב עד הגיעו אל בין זרועות המוות."”