“#
כמי שמאושרת לקבל ספרים חינם (ומתפשרת גם על מוזלים...) קפצתי על ההזדמנות כשעברית חגגה 10 שנים והציעה 10 ספרים חינם. מתוכם הורדתי שניים שסברתי שאקרא וחגגתי על המציאה. אני מודה בהכנעה שלמרות חיבתי הרבה לספרים חינם, תמיד אורבת בירכתי מוחי המחשבה שאם זה ניתן חינם זה בטח שווה חינם... התחלתי בלי ציפיות וגיליתי מטמון.

אני בטוחה שאנשי שיווק יכולים להפיק מהספר הזה דיווידנד נאה ומעשי, אותי - חסרת הידע התאורטי והמעשי בתחום - הוא עניין כניסוח להתנהגויות שאנו מתנהגים בחיי היומיום, אבל לא מודעים לעובדה הזאת. ברגר שואל למה מוצרים ורעיונות מסויימים הופכים ויראליים ומגיעים לכל פינה (כמעט) בגלובוס ואחרים – טובים, חכמים, מוסריים, יפים כמוהם שוקעים בתהום הנשייה? מהו הסוד שיהפוך אדם, מוצר או מעשה לנשוא לחיקוי ואחרים יישארו באפרוריותם?

יש כמה עקרונות להתנהגות אנושית, המבוססות על היותנו חברי להקה. כלומר - חלק מההתנהגות שלנו אופיינית ביולוגית (וסוציולוגית) מה שמנבא איך נתנהג במצבים מסויימים. כל מה שנותר לעשות הוא לחקור את אותה התנהגות, לנסות להפעיל אותה, לשלוט בה ולהפיק ממנה רווחים נאים (שגם זו פעילות האופיינית לעולם שלנו היום, כידוע). לחצנים כמו "יתרון חברתי" הגורמים לנו לעשות פעולות מסויימות, הֵקשרים אסוציאטיביים בין רעיונות שונים יכולים להעצים התנהגות מסויימת ולגרום אותה, בלי שהמתנהגים עצמם יהיו מודעים לכך. רגשות הם סיבה לחלק גדול מההתנהגויות שלנו ולבחירות שלנו. אם תוכל לטעון רגש למוצר או לרעיון שלך, יש לך סיכוי טוב שהוא יהפוך ויראלי. חקיינות טבועה בבסיס ההתנהגויות שלנו. אנחנו נוטים לעשות מה שאחרים עושים ולתמוך במה שאחרים תומכים בו. מי שמעוניין שיאמצו את הרעיון או המוצר שלו, צריך להפוך אותו לפומבי (ההיפך מפרטי) ולגרום לאנשים לדעת מה אנשים אחרים חושבים בעניין.

אנחנו חיים בעולם של שיווק אגרסיבי. לוחצים עלינו לרכוש עוד ועוד מוצרים, כי כך בנוייה הכלכלה היום, ואם לא קונים – היא תקרוס. היום "קניות" הם בילוי מקובל ולעתים מועדף על משפחות ויחידים. אפשר להיווכח בזה אם משוטטים במרכזי קניות בשבת: אנשי, נשים וטף שועטים במעברי חנויות ענק, ממש כמו שפעם לקחו את המשפחה לקרקס או ללונה פרק.

מה ערכו של הספר הזה?
הוא כתוב היטב וקריא מאד. קצת הפריעו לי הדוגמאות שכולן אמריקאיות – פוטבול, צ'יריוס, תרבות שתיית האלכוהול בקולג' וכיוצא באלה. אבל אם מתעלמים מזה הוא כותב על התנהגויות אנושיות הניתנות לחיזוי ולהסבר (ולצערי גם לתימרוּן ומניפולציה) הוא עוסק בתופעה שכולנו נתקלנו בה פה או שם ושכולנו פגיעים לה במידה זו או אחרת.
אני חסידה גדולה של היכרות עם הידע האסוציאטיבי, הלא-מודע של ההתנהגות שלנו. לדעתי ככל שנדע יותר על המניעים להתנהגויות שלנו, על "הכפתורים" הסמויים באמצעותם אפשר לתמרן אותנו לתגובות צפויות, כך נוכל לבחור באמת במה שרצוי לנו.
הספר מנסח חלק מהנעלמים במשוואה שלנו, ובלי להרגיש – נותן לנו מידה לא מבוטלת של שליטה. זו תמורה נאה מאד עבור משהו שניתן בחינם (אבל הוא בעל ערך לא מבוטל...)”

“איך אפשר לגרום לאנשים לדבר על מה שאתם עושים?
לפעמים מספיק גליל נייר טואלט שחור במקום לבן כדי לגרום לאנשים לזכור את האירוע שלכם ולדבר עליו.
לא האוכל, לא המוזיקה ולא ההופעה.
אלא משהו מוזר/מיוחד/מעניין שמעורר רגש אצל אנשים.
זה מה שג'ונה כותב הספר עשה באירוע שלו וגרם לאנשים לדבר על כך.
לא תמיד האינטואיציה הטבעית לגבי מה שמושך אנשים לשתף ולהפיץ היא נכונה...
כתבה מקיפה על שיעול הרבה לפני עונת השפעת לא הייתה אמורה להתפוצץ עם שיתופים ברשתות אך היא כן עשתה זאת.
וסדרת סרטונים על בלנדר כנראה לא הייתה הבחירה הראשונה אם הייתי שואלת מה לדעתכם מבין הרשימה הנ"ל הפך להיות הסרטון הכי ויראלי ביוטיוב לאחרונה:
תינוקות עושים דברים מצחיקים, חיות חמודות, הלהיט החדש של זמרת פופ צעירה ופרובוקטיבית או בלנדר טוחן כל מיני דברים מוזרים.
למה זה עובד - כי זה מרגש אותנו.
אנחנו נרצה להיתפס כחכמים ומגניבים על ידי חברינו, ומה שחברינו יספרו לנו יישמע הרבה יותר אמין מכל מידע אחר.
אך חשוב מאוד כיצרן או משווק לחזק את הקשר בין המוצר לבין הפרסומת עליו.
בשביל זה המוצר צריך להיות נגיש לצרכן כך שבכל פעם שהוא יהיה בסיטואציה המוצגת הוא ייזכר בזכות הפרסומת לקנות את המוצר.
הפרסומת יכולה לעסוק גם במטרות חיוביות כמו עידוד אכילת ירקות או מודעות לשמירה על יערות,
וכמובן גם בקידום מטרות שאנשים מסוימים מאמינים שהן חשובות - כמו מכירת בלנדר או נקניקיות.
אך בתור משווק יש לבדוק באופן מקיף את ההתנהגות של הצרכנים ולא את מה שהם אומרים על הפרסומת.
פרסומת יכולה להיזכר כבעייתית או שלילית ועדיין בפועל לעודד קנייה של המוצר.
פרסומת מוצלחת שתעודד הפצת מידע וקנייה של מוצר גם יכולה לקרות במקרה או בלי היגיון -
כמו קניות מרובות של החטיף מארס, שהתבררו כנובעות משיגור אסטרונאוט לכוכב מארס.
או הצלחה מדהימה של שיר מעצבן של ילדה בת 13 בשם רבקה שהשתתפה בתחרות שירה ואז כדי למנף את ההצלחה שילמה לחברת תקליטים כדי שתוציא לה שיר.
השיר עסק בכמה שהילדה מחכה לימי שישי לבלות עם החברים, בטקסט די רדוד ולא מעניין.
אבל מסתבר שיוצריו דווקא קלעו לנקודה שכנראה לא התכוונו אליה: השיר מעצבן את שומעיו בכל ימות השבוע חוץ מיום שישי. וכך הוא הפך לויראלי לחלוטין, רק בזכות הקפיצה בהשמעות כל יום שישי.”