“מתוך ספרי הציונות שקראתי בשנה ורבע האחרונות מאז פרוץ המלחמה, היו שלושה שעסקו בקרבות ובלחימה במלחמת העצמאות. את הספר "חרב ישועות" על הלחימה בעיר צפת פרסם יהושע בר יוסף בשנת 1966, את הספר "אלונים בסלע" על החודשים האחרונים בגוש עציון ועל נפילתו ערב הקמת המדינה פירסם יעקב אבן חן (אדלשטיין) בשנת 1970. וגם הספר הזה, הדן בקרבות על אדמות מלכיה יצא לאור בשנת 1970. האם יש ספרים על מלחמת השחרור ומראותיה שפוסמו מוקדם יותר? אינני יודעת. גם הספר "עיר היונה" ובו כתב נתן אלתרמן את שיריו על קום המדינה, ובו כלול השיר המופתי "ליל חניה" על ההכנה למלחמה, יצא לאור רק בשנת 1958, עשר שנים לאחר קום המדינה. מה גרם להם לחכות שנים רבות כל כך? ואולי השאלה הנכונה היא השאלה ההופכית - מה גרם לכותבים פתאום, עשר או עשרים שנה ויותר לאחר התרחשות המאורעות לשוב ולכתוב עליהם? אין לדעת.

מלכיה היום הינו קיבוץ בגליל העליון, סמוך לגבול עם לבנון. לאחרונה בגלל מוראות המלחמה ואיומיו של חסן נסראללה, הוא פונה מתושביו, אבל למקום היסטוריה ארוכה מאוד. לאחר חורבן בית שני היה במקום יישוב משפחות כוהנים שהתקיים כ- 400 שנה. לאחר מכן חיו במקום כפר ערבי קטן בשם "אל מאלכיה". בשנת 1948 התחוללו במקום קרבות רבים בהשתתפות הפלמ"ח ומאוחר יותר צבא ההגנה לישראל, בקרב הראשון שהתקיים ממש ביום קום המדינה היה קושי גדול לחלץ פצועים, וההרוגים הושארו בשטח, שם בנו הערבים קבר אחרים עבורם. חלק ממשתפי הקרב הזה נחשבו נעדרים עד שנת 2009, אז בעקבות בדיקות בקבר האחים הוכרז שגם הם קבועים שם. הקיבוץ מלכיה הוקם בשנת 1950 על ידי בוגרי הפלמ"ח ובתחומיו ישנו מצפור לזכר ההרוגים בקרביות במקום.

עד כאן ההיסטוריה בחסות ויקיפדיה, ועכשיו לספר. גיבור הספר, המספר, שמו יאיר. הוא בן למשפחה מסורתית-דתית שבוחר ללכת לבית ספר חקלאי חילוני, ואחר כך בהיותו בכיתה י"א, בעקבות אחת מבנות כיתתו ויחד עם עוד קבוצה, פורש מהלימודים ובחסות ענייני השעה הבוערים וגם המלהיבים יותר מתגייס לפלמ"ח ונכנס לגדוד הכשרה בשם "מעוז". במהלך אחת ההתקלויות או הקרבות יאיר נפצע ומחולץ לבית החולים בעפולה, שם הוא מסרב להודיע למשפחתו על הפציעה ומתמודד איתה עצמאית. לאחר ההחלמה הוא חוזר לגדוד ומשתתףבעוד כמה פעולות. מהקרב המכריע על מלכיה, שהוא עיקרו של הספר יאיר נעדר בפקודה, בשל הפציעה שלו מפקד הכוח הקרוי בספר "עבדול" משחרר אותו מהשתתפות. בספר הוא מתאר את הקרב משמועות, ומאוחר יותר לומד את הדבריםבסיור בשטח עם עבדול שמסביר לו מה היו הכשלים בעת הביצוע הראשון.

יצחק טישלר, שוב על פי ויקיפדיה, הוא יליד תל אביב ותלמיד הגימנסיה הריאלית בלפור, פרש מלימודיו בכיתה י"א והצטרף לפלמ"ח. כך שיש דימיון בין הדמות של "יאיר" המספר בדמות הכותב. הבחירה בדרך הזו של הסיפור, שבה המספר הוא עד למאורעות אבל לא לכולם, נעדר מהסצנה המכריעה ומדווח עליה רק מעדות שמיעה של לאחר מעשה, היא בחירה אומנותית שלו, ואפשר לדון עליה. דרך הסיפור אינה לינארית, אלא סוג של רצוא ושוב בין שנים ובין תקופות, היזכרות היזכרות-של-היזכרות. זה מקשה מאוד על הקריאה, ובשילב העברית של שנות השבעים שהיא עברית הנראית לנו היום מיושנת ומלאכותית מאוד הקריאה בספרון הדק הזה אינה פשוטה בכלל. ואולי היא משקפת את הכאוס הכללי של אותה תקופה, הגישה של הפלמ"ח שהיה משהו בין תנועת נוער לצבא גרילה, המעבר לצבא מסודר, הצורך ב"משמעת מים" והצמא הגדול במהלך קרבות, כמו גם הצורך במשמעת תחמושת ובחיסכון בה, והניסיון להבין את חוסר ההתאמה בין כלי הירי ובין התנועות הנדרשות במהלך הקרבות. עוד מתוארים בספר הבלבול, הטעויות שנגרמות מחוסר תיאום והכנה מספיק, המפקד עבדול שמצד אחד הוא נערץ והחלטי, ומצד שני הוא נוקט באמצעים של גניבת רכוש והעמדת פנים לצורך הפעולה, וחוסר ההסכמה של המשפחה עם כל העשייה מהסוג הזה. כל זה ועוד מופיע בספר, כמו גם נושאים נוספים הנלווים באופן טבעי לגיל העשרה שבו נמצאים הגיבורים - חברויות, סיפורי אהבה, מעשי שובבות ועוד. מי שרוצה ללמוד מהספר הזה על אירועי הקרבות במלכיה יתקשה מאוד. מי שרוצה ללמוד ממנו על הרוח בפלמ"ח ועל הקשיים במעבר לצבא הסדור של ההגנה לישראל, יוכל להשכיל מאוד.”

“הסיבה שיצאתי למסע זיכרון בעקבות " אחי " הנשכח יהודה

בית ישן וקטן עם גג רעפים אדומים, הייה גן הילדים של בני, סמוך לכניסה לגן בפינה סמויה מהעין הייה שלט כסוף דהוי ובו חקוק השם - יהודה. בוקר אחד הופתעתי לגלות כי סמוך לשלט הישן הוצב שלט חדש, גדול יותר הנושא את השם - גן הגליל. משהו חשב כי השלט הישן ראוי להשכחה. לפתע התעורר בי חוש צדק, ותבעתי את עלבנו של השלט הישן. שאלתי קשיש אחד שעדיין זוכר, מי היה יהודה, והוא ענה בבהירות כואבת, בבית הזה הוא גר ובגר מילד לנער, בנעורו הייה אתלט בפועל כפר סבא, אחר כך למד בכדורי, וממנה יצא לקרבות תש"ח מהם לא חזר. הופתעתי לגלות שבשתיים מתחנות חייו עברתי שנים רבות אחר מותו, הייתי אתלט בפועל כפר סבא, ותלמיד כדורי. סיבה חזקה לקרוא ליהודה, אחי הכדוריסט הנשכח, ויצאתי למסע זיכרון בעקבות נתיב קרבותיו, קראתי כול ספר אפשרי, מבין כול הספרים שקראתי ריגש אותי עד דמעות ספר ישן בכריכה דקה, אחרונים על הרכס, סוג של רומן המבוסס על דמויות ואירועים אמיתיים.

אחרונים על הרכס הוא סיפור על חברות של פעם המורכבת מיסודות של, רעות, מחויבות, ויכולת הקרבה, מושגים שבכדי להבין אותם כמהות, ולא רק כמילים, צריך לקרוא ספרים ישנים, ספרים של חברים שכותבים על חברות, לחוש בהם את המילים והמושגים שחלקם שינו כיום משמעויות.

תלמידי כדורי למרות שלא היו מחויבים בגיוס, ברחו אל חטיבת יפתח של אלון - התלמיד הראשון של כדורי. בין הבורחים היה יהודה, הוריו התחננו לפניו ואמרו אתה בן יחיד ולא חייב, והוא היה מחויב לחבריו ולרגע ההוא של ההכרעה, בה המלחמה נטתה מצד לצד, כמו בכפות מאזניים.

אחרונים על הרכס מספר על הכשרת מעוז ועל גדוד אחד של חטיבת יפתח, הגדוד שניצח את קאוקג'י במשמר העמק, נילחם בגליל, עלה על רכס מלכיה, שיש בו מספר משמעיות, כרגע הכרעה - בהכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הוא גם קרב מכונן בנתיב לחימת הגדוד, הגדוד הובס וחזר שנית בכדי להחזיר את האחיזה על הרכס - סוג של מטפורה לשיא ולקו פרשת מים.

אחרי שברחו מכדורי, אנחנו פוגשים את הכדוריסטים, במסדר העלייה למלכיה - סוג של מיליציית אביונים, ללא נשק אחיד, חסרים מדים, חגורים, ואף מימיות, והם שרים בהתלהבות, חלקם מן הסתם שירים כדוריסטים, כמו בערבי שבת בהם ישבנו לארוחה חגיגית ושרנו את אותם שירים. האלוף מרקוס, היגיע למקום בכדי להתרשם מהמיליציה הזאת, וללא ספק נחרד מעליבותה אמר, " צבא שיוצא לקרב בשירה כזאת - מוכרח לנצח " ( המסדר מופיע במקורות אחרים).

בקרב הראשון במלכיה הובס הגדוד הראשון, ונסוג בצורה לא מסודרת, בתוך הכאוס הזה בלט הערך העליון של הקרבה - צמד המקלענים, יהושע הוותיק וחברו הכדוריסט, חיפו על חבריהם הנסוגים, יהושע שותת הדם שואל את חברו ," נשארת אחרון ? עזוב אותי וברח " - חמש מלים פשוטות המבטאות את שם הספר ורוחו - אחרונים על הרכס.

אחרונים על הרכס, מבטא היטב את רוחו ונשמתו של הפלמ"ח - קודם כול הרעות, עירוב של ערכי ליבה עם חיים של חבורה, הדומה לתנועת נוער, לסוג של אוונגרד ההולך לפני המחנה, שעיצב את יסודות המדינה במגוון תחומים, אך כיום הוא כמו השלט של יהודה, ערכיו של דור הפלמ"ח נידונים לשכחה והשכחה, ולעתים לא מעטות הם קורבן לשכתוב ההיסטוריה.

יהודה שוגם חצה את הארץ מצפונה לדרומה בנתיב של קרבות, הוא נהרג בקרבות חוליקאת- בדרום, ימים אחדים לפני שחבריו האלפים קיבלו פקודה - לחזור לספסל הלימודים בכדורי. ממשפחתו של יהודה לא נותרו קרובים, הוריו תרמו את הבית של יהודה לעירייה, בכדי שישמש גן ילדים הומה חיים. הבית של יהודה נמצא כעת בשלבי הכרזה כמבנה לשימור.”

“מרתק!כתוב ברגישות, עברית נהדרת, עשירה -סיפור אישי, מחלקתי, סיפורי קרבות תש"ח על כל מה שהיה טוב ורע במלחמה, סיפור הדור שהלך ךפלמח -בנים ובנות ומה שהיה אז ביניהם -מאד אהבתי! מומלץ!”

“עוד אכזבה גדולה !!! כל כך רציתי לקרוא ספר על התקופה של המלחמה על היישוב בזמן טרום קום המדינה.
מצאתי את הספר הזה בספרייה שלי וחשבתי שהוא מתאים מאוד לתקופה עכשיו (יום העצמאות).
ושוב... אכזבה גדולה.
הגעתי בקושי רב, לעמוד 94, שם נשברתי סופית.
לא הבנתי דבר וחצי דבר מהנכתב בספר. מבולבל מאוד, לא ממוקד, לא מעניין ולא מוביל לשום התרחשות מיוחדת.
חבל, חבל מאוד.”