“לא תכננתי לכתוב על הספר הזה ביקורת אף פעם.
יש ספרים כאלה, שאי אפשר לכתוב עליהם.
אי אפשר, כי כל מגע עלול לפגוע. להרוס. נקודת המבט שלי, התמקדות מסויימת שאבחר בה, הדברים שמהם אתעלם.
ומישהו עוד יחשוב שזה הספר.
וזה לא, זו רק אני ומה שלקחתי ממנו.
הספר עומד שם, מחוץ לביקורת, והוא מופלא.

***

ובעצם, כבר כמה שנים שלא קראתי אותו. עשור, אולי אפילו יותר.
עוד סיבה לא לכתוב עליו.
אבל קראתי אותו בגיל נוח להשפעה. וקראתי אותו שוב ושוב מאז.
ויום השואה היום, וכל הרגשות והמילים שאורבים מתחת מעטה הדחקה שברירי מתערבלים ומנסים לפרוץ -

***

רוחות מלחמה ומלחמה וזכרון - ארבעה כרכים של רומן אפי.
מלחמת העולם השניה מנקודת מבט אמריקאית, אבל כזו שמנסה לחבוק עולם.
גיבורי הספר, בני משפחה אחת והנלווים אליהם, יתפזרו ברחבי העולם. הם ימצאו את עצמם בנקודות קריטיות, יפגשו עם הדמויות המרכזיות של התקופה ויצליחו לשרטט סיפור רחב יריעה שיקיף כמה מהזירות המרכזיות של ההתרחשויות, ועם זאת - ישאר סיפור פרטי ומרתק על אנשים. על אינדיבידואלים.

***

והיום אני חושבת על נטלי.
אשתו היהודיה של הבן הצעיר במשפחה שעומדת במרכז הספר, שסיפורה הולך ותופס מקום מרכזי יותר ויותר ככל שמתקדמים.
הספר הזה היה הפעם היחידה שבה נשברתי באמצע קריאה וביקשתי ספוילר.
לא יכולתי לשאת את המשך הקריאה בלי לדעת בוודאות.
עצרתי, וביקשתי מאמא שלי שתגלה לי: נטלי תינצל או לא תינצל?

***

אתם מבינים, נטלי היתה כל כך שונה מכל שאר גיבורי סיפורי השואה שקראתי עליהם עד אז.
הרי הכרתי אותה בכלל ב"רוחות מלחמה", עוד בטרם התחילה מלחמת העולם.
היא היתה בחורה צעירה, אמריקאית, מודרנית ומרדנית.
היא היתה יכולה לעמוד במרכזם של כל כך הרבה רומנים אחרים.
התקופה היתה שנות השלושים של המאה הקודמת, אני קולטת פתאום: זה כבר כמעט מאה שנה.
אבל כשקראתי את הספר, זה היה כל כך קרוב.
היא היתה קרובה אלי, צעירה, חיה, מודרנית.
ולא חצצו בינינו תמונות בשחור-לבן, כובעי קסקט, שטעטל מרוחק.
היו לה חיים, אהבה, אופי. היה לה סיפור.
היא לא היתה קשורה בכלל ל"שואה" שהכרתי עד אז.
ואז היא נגררה פנימה.
צעד אחר צעד.
כמו מלכודת מחושבת היטב.
היא נשאבה פנימה בכוח הגורל היהודי שהיה חזק יותר.
חזק יותר מהסיפור שלה.
חזק יותר מהחיים שלה כצעירה אמריקאית מודרנית ומרדנית.
ופתאום היא היתה "שם".
אותו "שם" מהסיפורים האחרים. ההם.
אותו אושויץ שבו היתה גם סבתא שלי.
ואיך זה בכלל אפשרי.

***

וידעתי, כשקראתי, שנטלי הצעירה היתה בכלל מבוגרת מסבתא שלי.
סבתא שלי היתה רק בת 19 כשנשלחה לאושויץ.
נטלי היתה כבר קרובה לשלושים, ואמא לילד.
וידעתי שגם סבתא שלי -
גם סבתא שלי לא היתה בשחור-לבן.
גם לה היו חיים.
גם לה היה סיפור.
אבל אותה - אותה הכרנו רק אחרי.
ולא נשאר בעולם אף אחד שהכיר אותה לפני.
אף אחד שיספר אותה.

***

והיום הכל רחוק כל כך.
אני עוד זוכרת את סבתא שלי חיה כל כך, חיונית כל כך.
נוסעת אלינו בשני אוטובוסים.
אוחזת בידי ברחוב כשאני נבהלת מכלב (מה יש לפחד? היא התפלאה).
יושבת איתי בסלון הבית שלה, בבני ברק, אנחנו עוברות יחד על העדות שלה לפני הטיסה שלי לפולין.
הולכת איתי בשבילי יד ושם ביום השואה. לפני 25 שנה. איך יתכן? איך אפשר שכבר 25 שנה?
בחורה אחת מנסה לשווק לנו את "אנציקלופדיית השואה".
בשביל מה אני צריכה אנציקלופדיית השואה? תוהה סבתא שלי
- זה בשביל הדור הבא - מתחילה הבחורה להסביר
אבל סבתא שלי כבר פוסעת הלאה
אני לא צריכה, היא אומרת. השואה זה אני.
השואה זה אני.

***

כשהייתי בכיתה ד או ה, הגיע ביום השואה ניצול שואה לבית הספר.
כך היה מקובל אז.
הוא הביט בקהל הילדים שישב מולו ואמר, אולי בצער מסויים, כבר אין פה אך אחד שהוא דור שני, נכון?
ילד אחד הצביע ואמר -
אני. אני דור שני.
סבא שלי היה ניצול שואה, אבל הוא נפטר, אז עכשיו אני - דור שני.
התכווצתי במקום שלי במבוכה, כמו שקורה לפעמים כשמישהו לידך אומר משהו ממש מטופש ומביך לך בשבילו.

***

אבל בשנה שעברה
סבתא שלי נפטרה
ופתאום אני -
דור שני
לזוכרים.”

“אחרי ההתלהבות האדירה מ"רוחות מלחמה" (שהוא בפירוש אחד הספרים שנהניתי ביותר לקרוא), ספר ההמשך, "מלחמה וזכרון", רומן הסטורי על רקע מלחמת העולם השניה, היה מאכזב במידה מסוימת, למרות שהוא עדיין ספר טוב מאוד.
כנראה שהדבר שהכי הפריע לי הוא התרגום המזעזע לעברית. אני מרגישה שאני משתמשת בביקורת הזאת ביותר מדי סופרלטיבים, אבל אני נאלצת לומר שזהו התרגום הגרוע ביותר שנתקלתי בו אי פעם. היו חלקים שבאמת נראו כאילו המתרגם הכניס את המשפט לתרגום האוטומטי של גוגל ופשוט העתיק את מה שיצא לו, גם אם אין למשפט שהתקבל שום הגיון בעברית תקנית. מספר דוגמאות:
-אם אחת הדמויות bathed, אז בעברית היא לא התרחצה, לא התקלחה, ואפילו לא עשתה אמבטיה. היא "התאמבטה".
-מילים רבות נשארו בגרסה הלועזית, גם אם יש מילים מתאימות בעברית. למשל, הספינה הפליגה ב"קורס" המתוכנן. מה רע במילים "מסלול" או "נתיב"?
-שמות פרטיים תורגמו אות-אות. למשל, השם hugh תורגם כ"יוג'".
ועוד ועוד ועוד.
רק אחרי כמה מאות עמודים הצלחתי להתרגל לתרגום המחריד ולהתחיל להנות מהספר.
בקיצור, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר באנגלית.
ולגבי הספר עצמו. הוא מעניין. הוא מלמד המון על חלקים של מלחמת העולם השניה שלא נהוג לספר עליהם. והדמויות עדיין מקסימות. עם זאת, הרגשתי שבקטעים רבים הסופר פשוט נסחף לספר את ההיסטוריה עצמה, ושוכח את הדמויות שלו בצד. הדמויות נזנחות לטובת סיפורי קרבות ומהלכים הסטוריים, ולדעתי זה גורם לספר לאבד חלק מהקסם שהיה ב"רוחות מלחמה".
נושא נוסף שהספר עוסק בו, לאחר שהוזכר רק במרומז בספר הקודם, הוא נושא השואה. לדעתי הנושא מטופל בצורה מעולה עבור אנשים שההיכרות שלהם איתו היא מצומצמת (בעיקר לא-ישראלים ולא-יהודים, אני מניחה). אבל עבור מי שכבר קרא אי אלו ספרים על השואה, ההסברים ההיסטוריים הבסיסיים והארוכים (למשל, מה זה בכלל אושוויץ ולמה הוא היה מיועד) הופכים להיות מתישים למדי.
לסיכום, הביקורת הזו אולי נשמעת שלילית למדי, אבל זה בעיקר בגלל הציפיות הגבוהות שהיו לי בעקבות הספר הקודם. למרות המגרעות שלו ולמרות התרגום הנוראי, עדיין קראתי את 1142 העמודים שלו בעניין רב. הדיוק ההיסטורי מרשים והאופן שבו הדמויות הפיקטיביות משתלבות באירועים אמיתיים הוא מרתק.”

“רומן הסטורי מהטובים ביותר. מתאר את מהלך מלחמת העולם השניה מכניסתה של ארצות הברית עד סופה בהטלת פפצות האטום. הסיפור מובא דרכם של משפחה אמריקאית שהאב, קפטן בצבא, שמקושר לדרגים הגבוהים ( יש אף תפקידים בספר לנשיאים טרומן ורוזוולד, ובקודם גם להיטלר וצרציל). שני בניו שגם כן גויסו לצבא , אחד טייס ואחד בצוללות. אשתו של הבן הצעיר, יהודייה שיחד עם דודה הסופר "נתקעה" באיטליה במהלך המלחמה.
בין פרקי הספר יש קטעי יומן של קולונל פקטיבי במטה הגרמני.

זהו המשך של "רוחות מלחמה" , שלדעתי אף יותר טוב. בכל מקרה זהו אפוס הסטורי מרשים שמתאר את המלחמה באופן עשיר ותוך כדי סיפורים אנושיים מרתקים. מרתקים במיוחד זה נקודת מבט של הקולונל הגרמני שמשחק תפקיד של הגרמני הטוב, פטריוט גרמני, שרוצה בטובת גרמניה אך לא נאצי.”