"הכל ברומן זה בדוי מלבד המקום, והמקום חף מפשע ולא ייעלב", כתב בל, וההתנצלות מובנת. המקום הוא בון, בירת גרמניה המערבית, זירת המדיניות שלה. אך לא בפוליטיקה שבזירה מתעניין בל, אלא ברשת היחסים האנושיים, בסיפורים הנחשפים כשמסלקים את התפאורה-העצמית של הגיבורים. הככל קשורים בכל בעולם צר, מחתרתי זה, וענייני הפרט נבלעים בענייני הכלל.
בסיפור אינטימי זה של בון הוצגו בקדמת-הבימה נשות הפוליטיקאים, גורם צדדי-כביכול בזירה. סבוכות ברשת התככים של הגברים, הן שומרות על מרחק ביקורתי ועל חירות-פעולה מוגבלת, החל בהתנגדות וכלה בהתאבדות. הנשים הן המתקן החברתי החשאי באווירת ההתחפשות, טשטוש העבר וההתכחשות לו, התככים והשערוריות האופפים את הגברים במאבקים של כוח ומעמד. אין בל מצייר דיוקנאות, אין הוא נותן סימני-זיהוי אינו מאפשר להכיר את המודלים. באמצעות דיאלוגים ומונולוגים נחשפת המציאות הבדויה-לכאורה.
"נשים מול נופו של נהר" הוא ספרו האחרון של בל, שהושלם זמן קצר לפני מותו.
