“לפני כמה שבועות חזרתי מפריז והספר הזה שהגיע אליי במקרה, עניין אותי כי הייתי בקלישי בכיכר ובשדרות שנושאות את השם הנ"ל ובהרבה מאוד אתרים פריזאים שמוזכרים בספר הזה. אז קודם כל נתחיל מכך שאין בספר שום "ימים שקטים". פריז של שנות העשרים והשלושים בין מלחמות העולם במאה הקודמת משכה אליה אמריקנים רבים. באותה תקופה הדולאר האמריקני היה "מלך" חשוב וכבד. הוא איפשר אז לאמריקנים רבים לחיות בפריז בזיל-הזול בהשוואה לחיים באמריקה. סופרים אמריקנים חשובים ניצלו את העובדה הזו בכדי לחיות בפריז אחד מהם היה הנרי מילר. זהו כמובן איננו הספר הראשון של מילר שאני קורא. בעבר התלהבתי מספריו. אבל כיום, לאחר שנים, אני יותר ויותר שם לב לדברים שנעלמו ממני בעבר. הספר הקצר הזה שמתאר בעצם שורה אינסופית של הרפתקאות מיניות עם נשים בפריז הוא בעצם ספר מאוד שוביניסטי. לשורת הנשים והזונות העוברות במיטותיו של מילר אין שום ייחוד ואופי. הן מהוות לגביו בסך הכל "פות מהלך" וכל שאר תכונותיהם באות לידי ביטוי רק כדי לתמוך בעובדת הזיון שמילר מבצע בהן. מהבחינה הזו הכתיבה כאן,
למרות שהיא משופעת בתיאורים מיניים "גרפיים", ומעין סיפורים קצרים מאוד "קריאים", בסופו של דבר היא מאוד "חלולה"! הדמויות של הנשים הן מאוד שטוחות ובלתי מעניינות ואפילו דמות ידידו קרל שמשתתף איתו בחלק מהזיונים מתוארת במעט מדי פרטים, מלבד אלו הנוגעים למעשים המיניים... כאמור אהבתי כאן את האיזכור של המקומות שהכרתי בפריז.(למרות שמבחינת הסיפור אין לכך חשיבות) גם מצאתי עניין בצילומים התקופתיים "האומנותיים" של הזונות החשופות שצורפו לספר הזה.
בקיצור הספר הזה בעיניי הוא "בסדר" אך לא יותר מזה.”

“כשהנרי מילר קורא לאשה שהוא פוגש בקפה- גוש בשרהוא מעיד על עצמו כאלף עדים שאינו אלא בהמה מהסוג הגרוע ביותר, המעשה בין גבר לאשה הוא פתח לחוויה העמוקה ביותר בקיום, הנרי מילר שחונן בבינה יתירה, ביכולת לחדור אל המציאות ולראות מעבר לשטחי נפל כל-כך בקלות לא מפני שעשה מה שעשה, כולנו בני אדם, בשר ודם, הגברים שבינינו ודאי היו שמחים להשכיב כל נקבה חולפת אבל- גם מהרצון הזה צריך ואפשר להשתחרר, כזוכים להתעלות עם בת זוג אחת, ורק עם אחת זה אפשרי לאהבה שמעבר לשני גושי בשר אז גם הבשר הוא כבר לא ממש בשר וגם היחוד הופך למשהו אחר, נעלה ומרומם.
צר לי על הנרי מיחר שפספס בגדול, יהי רצון שנלמד ממנו ולא ממש לא נלך בדרכיו”