היה זה רק מרחק חמישה קילומטרים מהחומה אל תוך הממלכה העתיקה, אבל היה בכך די. מצדה האחר של החומה, באנסֵלְסטיירֶה, זרחה שמש הצהריים ושום ענן לא נראה באופק. בצד זה הייתה שעת שקיעה מעוננת, וגשם טורדני החל לרדת והתחזק לפני שהספיקו להקים את האוהלים.
המיילדת זקפה את צווארון גלימתה ורכנה שוב אל האישה. טיפות גשם נטפו מאפה אל הפנים שמתחתיה. נשימותיה של המיילדת התאבכו בענן לבן, אך שום ענן לא עלה משפתי המטופלת שלה.
המיילדת נאנחה והזדקפה לאט, ודי היה בכך כדי להבהיר לצופים מה קרה. האישה שצעדה ברגליים כושלות אל מחנם ביער מתה. היא נאחזה בחייה רק די זמן כדי להעניק חיים לתינוק שלצדה. אך כאשר הרימה המיילדת את הדמות הקטנה ומעוררת הרחמים מצד היולדת המתה, נרעד התינוק בין השמיכות העוטפות אותו ודמם.
”גם התינוק?“ שאל אחד הצופים, שסמל האמנה הותווה זה מקרוב על מצחו באפר עץ. ”אם כך, לא יהיה צורך בטבילה“.
ידו התרוממה להבריש את הסמל ממצחו, אך לפתע אחזה בה יד לבנה, חיוורת, והורידה אותה מטה בתנועה אחת מהירה.
”שלומות!“ אמר קול שלֵו. ”איני מעוניין להרע לך“.
היד הלבנה הרפתה מאחיזתה והדובר פסע ונכנס אל מעגל אור המדורה. האחרים הביטו בו בלי לברך אותו לשלום ובלי להרפות את ידיהם, שהחלו כבר להתוות את סמלי האמנה או לאחוז בקשתות ובניצבי חרבות.
האיש צעד לעבר הגופות והביט בהן, ולאחר מכן פנה אל הצופים. הוא הסיר מראשו את הברדס וגילה פנים של אדם שאינו מרבה להיחשף לאור השמש, שכן עורו היה חיוור כמוות.
”שמי אָבְּהורזֵן“, אמר, ודבריו הכו גלים כאילו השליך אבן גדולה וכבדה אל בריכת מים עומדים. ”ואכן תיערך טבילה הלילה“.
קוסם האמנה השפיל מבט אל הצרור שבידי המיילדת ואמר: ”התינוק מת, אבְּהורזֵן. אנחנו נוודים וחיינו תחת כיפת השמים אינם קלים. אנחנו מכירים את המוות, הלורד“.
”לא כמוני“, השיב אָבְּהורזֵן. פניו הלבנות כגיר התקמטו כשחייך, והחיוך חשף שיניים לבנות לא פחות. ”ואני אומר שהתינוק עוד לא מת“.
האיש ניסה להישיר מבט בעיניו של אבְּהורזֵן, אולם נכשל והסב את מבטו אל חבריו. איש לא נע או החווה בידו, עד שאחת הנשים אמרה, ”טוב ויפה. אין בכך קֹשי. סמן את התינוק, אָרֶנִיל. נקים מחנה חדש במעבר הנהר בלֶאוֹבִי. הצטרף אלינו כאשר תסיים כאן“.
קוסם האמנה הטה את ראשו בהסכמה והאחרים התרחקו והחלו לפרק את המחנה המוקם למחצה, לא נלהבים מן הצורך לזוז, אבל נלהבים אפילו פחות מהאפשרות להישאר בקרבת אבהורזן, ששמו נשא עמו מסתורין רב ופחדים שאין דנים בהם.
כשפנתה המיילדת להניח את התינוק מידיה ולהסתלק, דיבר אבהורזן: ”חכי. עוד יהיה בך צורך“.
המיילדת הביטה ביילוד וראתה שהייתה זו תינוקת; מלבד גופה הדומם, היה אפשר לחשוב שהיא ישנה ותו לא. שמעו של אבהורזן הגיע לאוזניה, ואם התינוקת תוכל לחיות… היא שבה והרימה אותה בחשש והושיטה אותה לקוסם האמנה.
”אם האמנה לא -“ החל האיש לומר, אבל אבהורזן הרים יד חיוורת וקטע את דבריו.
”נחכה ונראה מה רצון האמנה“.
האיש הביט שוב בילדה ונאנח. הוא נטל מנרתיקו בקבוקון והרים אותו, והחל לדקלם מזמור שהיה תחילתו של לחש אמנה; לחש שמונה את כל הדברים החיים והצומחים, את כל אלה שחיו פעם או שיחיו בעתיד, ואת הקשרים המחברים ביניהם. בעודו מדקלם נמלא הבקבוק אור, ופעם בקצב המזמור. הקוסם השתתק. הוא נגע עם הבקבוק באדמה ולאחר מכן בסמל האפר שעל מצחו ולבסוף הטה אותו מעל התינוקת.
הנוזל הבוהק ניתז על ראשה של התינוקת, והבזק אור גדול האיר את היער סביבם. הכוהן קרא בקול: ”בשם האמנה הקושרת את כל הדברים, אנו מעניקים לך את השם -“
על?פי?רוב, בשלב זה אמורים היו הורי הילד לנקוב בשמו. הפעם דיבר רק אבהורזן ואמר: ”סבריאל“.
בעודו הוגה את השם, נעלם אפר העץ ממצחו של הכוהן והופיע בהדרגה על מצח התינוקת. האמנה אישרה את ההטבלה.
”אבל… אבל היא מתה!“ קרא קוסם האמנה, נוגע בזהירות במצחו כדי לוודא שהאפר אכן נעלם.
איש לא ענה לו, שכן המיילדת בהתה באבהורזן מעברה האחר של המדורה, ואילו אבהורזן עצמו בהה - בחלל האוויר. עיניו שיקפו את הלהבות המרקדות, אך לא ראו אותן.
ערפל צונן החל לעלות אט?אט מגופו והתפשט לעבר הגבר והמיילדת, אשר מיהרו לצדה האחר של המדורה - נואשים להתרחק, אך כעת מפוחדים מכדי לברוח.
הוא שמע את בכי התינוקת - סימן טוב. אם הייתה מספיקה לעבור את השער הראשון, הרי שלא היה עולה בידו להחזירה ללא הכנות קפדניות ושחיקה של נִשמתה לאחר מכן.
הזרם היה חזק, אך הוא הכיר היטב חלק זה בנהר ועקף בריכות ומערבולות שניסו להטביעו. כבר עכשיו הוא חש כיצד המים יונקים מנשמתו, אבל בזכות כוח רצונו החזק הם הצליחו לגזול רק צבע, ולא מהות.
הוא עצר להאזין, וכאשר שמע את הבכי נחלש מיהר קדימה. אולי היא הגיעה כבר אל השער ועומדת לעבור בו.
השער הראשון היה מסך של רסס, והנהר נשפך אל הדממה שמעבר לו מבעד לפתח אפל אחד. אבהורזן מיהר אל השער ונעצר. התינוקת עדיין לא עברה בשער, אך רק מפני שמשהו תפס אותה והרימה. צל היתמר מתוך המים האפלים, כהה יותר מהשער עצמו.
הצל היה גבוה מאבהורזן ביותר ממטר, ואורות רפאים חיוורים בערו במקום שבו אמורות להיראות עיניים. צחנת בשר רקוב עלתה ממנו - סירחון חמים שהקל את צינת הנהר.
אבהורזן התקרב לאט אל היצור, מביט בתינוקת שנחה ברפיון בזווית זרועו המוצללת. התינוקת הייתה שקועה בשינה, אך שנתה לא הייתה שקטה. היא התפתלה לעבר היצור בחיפוש אחר חזה אמהי, אבל הוא רק הרחיק אותה ממנו כאילו גופה רותח או צורב את בשרו.
אבהורזן שלף לאט פעמון יד כסוף קטן מחגורת הפעמונים הכרוכה באלכסון על חזהו, והטה את מפרק ידו כדי לצלצל בו. אולם יצור הצללים הרים את התינוקת ודיבר, בקול יבש ומלחשש כמו נחש המזדחל על חצץ.
”נשמה מנשמתך, אבהורזן. אינך יכול להטיל עלי לחש כאשר אני מחזיק אותה. ואולי אקח אותה אל מעבר לשער, בעקבות אמה“.
אבהורזן קימט את מצחו כאשר זיהה את הדובר והחזיר את הפעמון למקומו. ”לבשת צורה חדשה, קֵריגוֹר, ואתה נמצא כעת מצד זה של השער הראשון. מי השוטה שסייע לך להגיע רחוק כל-כך?“
קֵריגוֹר חייך חיוך רחב ואבהורזן הבחין לרגע בלהבות הבוערות במעמקי לועו.
”אחד מהסוג הרגיל“, חרק קולו. ”אבל חסר מיומנות. הוא לא הבין שמדובר בעסקת חליפין. למרבה הצער, חייו לא הספיקו לי כדי שאעבור בשער האחרון. אבל עכשיו באת לעזור לי“.
”אני, שכבלתי אותך מעבר לשער השביעי?“
”כן“, לחש קֵריגוֹר. ”כמה אירוני. אבל אם אתה רוצה את הילדה…“
הוא פנה כאילו בכוונתו להשליך את התינוקת אל הזרם, ותנועתו החפוזה העירה אותה. היא פרצה בבכי, ואגרופיה הקטנים נשלחו ותפסו בצלליו של קֵריגוֹר כמו בקפלי גלימה. הוא הזדעק וניסה לנתק את אחיזתה, אבל הידיים הזעירות לפתו אותו בחוזקה והוא נאלץ להפעיל כוח רב מדי, עד שנשמטה ממנו כליל. היא נחתה, מצווחת, ונסחפה מיד בזרם הנהר, אולם אבהורזן זינק קדימה ומיהר לחטוף אותה מאחיזת הנהר ומידיו המושטות של קֵריגוֹר.
הוא פסע לאחור, שלף ביד אחת את פעמון הכסף וצלצל בו פעמיים. הצליל היה מעומעם משום מה, אך ברור. הדנדון נותר באוויר, צלול וחד, מלא חיים. קֵריגוֹר התכווץ לשמע הצליל ונפל לאחור אל אפלת השער.
”שוטה כלשהו יחזיר אותי עד מהרה. ואז…“ הוא קרא, בעוד הנהר סוחף אותו מטה. המים געשו והתערבלו, ולאחר מכן שבו לשטפם הקבוע.
אבהורזן הוסיף להביט בשער זמן?מה ולבסוף נאנח, החזיר את הפעמון לחגורתו והביט בתינוקת שבזרועותיו. היא השיבה לו מבט בעיניים כהות כשלו. הצבע כבר נשטף מעורה. אבהורזן הניח בחשש את ידו על הסמל הצרוב במצחה וחש בלהט נשמתה. סמל האמנה שמר על חייה למרות מאמצי הנהר לינוק אותם ממנה. רוח חיים זו היא שצרבה כך את קֵריגוֹר.
היא חייכה אליו וגרגרה מעט, ואבהורזן הרגיש כי זוויות פיו מתעקלות מעלה. מחייך, הוא פנה ופתח בצעדה הארוכה בחזרה נגד הזרם, אל השער שיחזיר את שניהם לגופם החי.
התינוקת פרצה ביללה רגע חטוף לפני שפקח אבהורזן את עיניו. המיילדת כבר הספיקה אפוא להקיף את גחלי האש הגוועת, והתכוננה להרים אותה בזרועותיה. כפור כיסה את הקרקע, וגדילי קרח נתלו מאפו של אבהורזן. הוא מחה אותם בשרוולו ורכן אל הילדה, ככל אב מודאג אחרי לידת תינוקו.
”מה שלומה?“ הוא שאל. המיילדת לטשה בו מבט מלא פליאה, שכן הילדה המתה הייתה כעת חיה וקולנית, וחיוורת ממש כמותו.
”כפי ששומעות אזנייך, הלורד“, ענתה, ”שלומה טוב מאוד. אולי קצת קר לה -“
הוא החווה בידו לעבר המדורה וביטא מילה, והאש התעוררה לחיים בשאגה. הכפור נמס מיד וטיפות הגשם התאדו בקול לחשוש.
”זה יספיק עד הבוקר“, אמר אבהורזן. ”ואז אקח אותה לביתי. אזדקק לאומנת. האם תבואי?“
המיילדת היססה והביטה בקוסם האמנה, שעדיין ניצב בצדה האחר של המדורה. הוא סירב להביט ישירות בעיניה, והיא השפילה את מבטה שוב אל התינוקת הצורחת בזרועותיה.
”אתה… אתה…“ לחשה המיילדת.
”בעל אוב?“ אמר אבהורזן. ”מסוג מסוים. אהבתי את האישה ששוכבת כאן. לו אהבה מישהו אחר, הייתה חיה גם כעת. אבל אותי היא אהבה, ולא אחר. סבריאל היא בתנו. אינך מבחינה בדמיון המשפחתי?“
המיילדת הביטה בו כאשר רכן קדימה ולקח ממנה את סבריאל, מצמיד אותה אל חזהו בתנועת ערסול. התינוקת השתתקה ותוך כמה שניות נרדמה.
”כן“, אמרה המיילדת. ”אבוא איתך ואטפל בסבריאל. אבל תצטרך למצוא מינקת…“
”ואין ספק שאזדקק גם לדברים נוספים“, הרהר אבהורזן בקול. ”אבל ביתי אינו מקום הולם -“
קוסם האמנה כחכח בגרונו וצעד לעברם סביב המדורה.
”אם אתה מחפש אדם שמכיר מעט את האמנה“, הוא אמר בהיסוס, ”ארצה להיות לך לעזר, הלורד, שכן זיהיתי בך את התגלמות האמנה, אף?על?פי שאיני משתוקק לעזוב את אחי הנוודים“.
”ייתכן שלא תיאלץ לעזוב אותם“, השיב אבהורזן וחייך כשרעיון חדש עלה על דעתו. ”אני תוהה אם המנהיגה שלך תתנגד לקבל שני חברים חדשים לחבורתה. עבודתי דורשת ממני לנדוד בדרכים, ואין אזור בממלכה שכף רגלי לא דרכה בו“.
”עבודתך?“ שאל האיש, ונרעד קלות אף שהקור התפוגג כבר.
”כן“, אמר אבהורזן. ”אני בעל אוב, אך לא מהסוג הרגיל. בעלי אוב אחרים מקימים את המתים מקברם, ואילו אני מחזיר אותם למנוחתם. ואת אלה שמסרבים לחזור אני כובל - או מנסה לעשות זאת. אני הוא אבהורזן…“
הוא הביט שוב בתינוקת והוסיף, כמעט בהפתעה, ”אביה של סבריאל“.
