“יש שאומרים על משוררים שהם כאלה שחיים בתוך עמם, אבל מתוך ניכור מסויים וכשהם הולכים לעולמם בספק אם מישהו "טורח" לזכור ולהזכיר אותם, והמשורר דוד אבידן אני לא יודע אם הוא חי בניכור כמו זה שהוא היה גאון שחש את החוסר הגדול שבו נאלץ ליצור ולהוציא יש מאין, כמו עניין השפה שהוא פיתח אותה למשהו משלו. להזכיר את כל צמדי המילים שהיו לו, כמו השם של הספר הזה, שאני לא פוסל את העניין שהוא לקוח מהמילון שלו. הוא בכל אופן מטיב לתאר אותו במילה אחת.

אלו מאיתנו שלמדו על אבידן בבית-הספר ומחפשים לקרוא מבחר משיריו יקחו את קובץ השירים - "משהו בשביל מישהו", שכולל חלק נכבד מהשירה שכתב וכולל את "ברזים ערופי שפתיים" שלדעתי יש התעסקות יתרה בו בהשוואה לשאר השירים שכתב. כאן אני מוכרח לומר שמוזר לי שמשורר כמו אבידן ממשיך לכתוב לאורך שנים לא מעטות ובמקרה שלו רק מתפתח ומחזירים אותו לתחילת דרכו. זה אולי עוול מסויים, אבל אם לשאול את אבידן איפה לדעתו העוול שנגרם לו? נראה לי שהוא היה חוזר וקובל על העניין שחורה לו שלומדים אותו בבית-הספר.

קבוצת קוראים אחרים שתבקש להתעמק בכתיבה שלו ותהיה מוכנה לוותר על לא מעט כסף ולוא רק בכדי לצלול לעומק שהוא הציע והוא לעיתים לא יאמן, יקח את "כל השירים" שלו שיצא לאור לאחרונה בכמה כרכים. אני לא יודע מה הסיכוי שהוא ימצא את הספר הזה וירכוש דווקא אותו, אבל אני בכל זאת חושב שהבחירה בו תהיה נכונה יותר לכן בחרתי לכתוב דווקא עליו.

הספר לא רק שמציג באמת את המיטב שלו אלא מביא אותו במדיה הרחבה שהוא חי בה, ואומר תמונות מכל מיני מסגרות שהוא פעל בהן מתמונות שנראה כאילו מתוך סרטיו, בסגנון שהיה נהוג למצוא ב"להיטון" שבו הוא בעצמו כתב על מוסיקה ועוד. לדעתי אם היו מצרפים אליו דיסק ובו קטעי וידיאו, וגם קטעים בהם דיבר לטייפ הדיקטפון ומכך יצר את שיריו. זה היה יכול להיות באמת ספר מייצג אבל כמו שאפשר להבין מדבריי גם כך הוא ממלא את תפקידו זה בצורה נאמנה ודיי מספקת.”