פרק 1:
התחלה
יום ראשון ב"אייג' איז וויזדום", או בקיצור כמו שעונים לטלפון במזכירות: "וויזדום שלום". סנדרה ספרה צעדים מהדירה שלה עד לדלת הכניסה למוסד או לבית או לבית המוסד. בעברית קל יותר — בית אבות, בית זקנים, בית בכפר, בית בלב, בית בגן, בית בים — גם השם בעברית נשמע טוב יותר — גיל בינה או ימי השכל או בית חוכמה. 2,003 צעדים.
קרוב לבית, רק יוצאים וכבר מגיעים.
"גיל בינה", זה יהיה השם שתבחר.
חבריה ללימודים התייחסו לבחירתה לעבוד בבית אבות כאל "מוזרות נוספת של סנדרה", והיו לה כמה מאלה. ההתלבטות שלה בין לימודי דוקטורט בפסיכולוגיה ללימודי דוקטורט במדעי המחשב הייתה ידועה. להם. אולי היה עדיף שתבחר באחרון, רטנו מלעיזים שקינאו בשליטה המושלמת שלה בשיטות מחקר ובעיבודים סטטיסטיים. השתיקות הממושכות שלה בזמן דיונים בכיתה, גם במעגלים מצומצמים של פחות מעשרה סטודנטים, עוררו אי־נוחות במשתתפים. אלה לא שבעו מלדבר, לנתח, להסביר, לשתף את רגשותיהם הכמוסים ביותר, וסנדרה — מהורהרת. אי אפשר לדעת מה עובר עליה.
ועכשיו, משרה ראשונה לאחר קבלת הרישיון לעסוק בפסיכולוגיה בבית אבות. היו לה עוד הצעות, טובות יותר בעיניהם, כך אמרו לה. בינם לבין עצמם הודו שלמרות מוזרויותיה, ציוניה היו מהגבוהים בכיתה, בשיעורים התיאורטיים ובהתנסויות המעשיות. והיא בחרה לעבוד עם אנשים זקנים ובבית של אנשים זקנים. הרי מהות העבודה הפסיכולוגית, אחרי שנפרדים מהקשיים הרגשיים ומרפאים שריטות עתיקות, היא לשחרר לעולם כישרונות חבויים, להסיט את מסלולה של אנרגיה נוירוטית לכיוון של צמיחה ועשייה, לגלות כמו פַּסָל שחוצב בגוש שיש את הדמות האמיתית הייחודית.
אנשים זקנים, מה בדיוק אפשר לעשות איתם?
לאיזה עמקי נפש אפשר להגיע עם מי שכבר נעול חזק בהרגליו?
אילו חלומות מסעירים יעלו לדיון?
איך יחברו את העבר הילדי עם ההווה הנוירוטי, אם יזכרו בכלל מי היו ומתי?
אילו הארות ישחררו את האנרגיה המינית שלהם? והאם אין כאן סוג של אטימות? הרי אם יהיה אפשר לשחרר אצלם עכבות מיניות, תהיה זו אנרגיה שסביר להניח שלא יהיו לה כלים פוטנטיים לממש את עצמה.
אילו שיקופים יביאו לשינוי ויגרמו להם לפתח את הפוטנציאל שלהם לשארית חייהם? כפסיכולוגים, הם קיוו לרשום על שמם הצלחות טיפוליות. אנשים שבתום המפגשים איתם יחזרו לעולם שלמים ויצירתיים. מי מבין יושבי בתי אבות יתאים לכך?
האם מי מהם יקים חברת סטארט־אפ?
האם מי מהם יתחתן סוף־סוף ויוליד את אילון מאסק הבא?
האם תימצא בכללם זו שתקים תנועה שתיישב את מאדים?
אנשים זקנים, לאילו פריצות דרך אפשר לשאוף איתם?
את השיחות האלה סיימו בדרך כלל במשיכת כתף, מפטירים, "טוב, סנדרה, למה אנחנו לא מתפלאים?"
השוער בכניסה ל"גיל בינה" קיבל אותה בחיוך, סקר את קומתה הנמוכה, שערה האדמוני הקצר, עיני הענבר שהבליטו את הנמשים על אפה, והחליט שהיא נכדה.
"למי את באה?" שאל והושיט לעברה את ספר הנוכחות של המבקרים.
בדפי מחשב מסודרים צוינו הרובריקות הבאות:
תאריך — 10 ספטמבר, 2018
שם המבקר
שם מקבל הביקור
קומה
שעת כניסה
שעת יציאה
חתימה
סנדרה חייכה הכי רחב שהיא יכולה, "אני סנדרה לביא, אני פסיכולוגית, ואני מתחילה לעבוד כאן היום."
"דוק," הוא הושיט את ידו, והחביבות שמיועדת לאורחים הוחלפה בנימה אינטימית. "נהדר, אני מקווה שתישארי הרבה זמן. אנשים באים והולכים, עד שאנחנו מתרגלים, הם נעלמים."
"היי," הוא פנה לאדם כבד משקל שהגיע לכניסה, נעזר בהליכון. סל קניות של הסופר המקומי היה תלוי על הידית. "יש פסיכולוגית חדשה. תכיר, דוקטור סנדרה."
"סנדרה זה מספיק," היא לחצה יד נוספת.
"אנדרו," הוא אמר. ידו חלשה ורועדת אך הקול יציב וברור. "כבר חודש אני מחכה שמישהו יגיע." הוא התיישב בכורסה הקרובה לדלפק ונאנח. "לאף אחד לא אכפת," קבע, הוציא מתוך הסל את ה"ניו־יורק טיימס", מקופל לארבעה חלקים, והחל לקרוא.
סנדרה נשכרה לעבודה בידי חברת "ווי קר" — אכפת לנו, אנחנו דואגים, אנחנו מטפלים — סנדרה חיפשה מקבילה טובה וקצרה בעברית לשם החברה. היא לא מצאה, ונאלצה להודות שאכן שם הסוכנות הוא הברקה לשונית לא רעה. בפגישות ההכנה לפני ההשמה בתפקיד חזרו, הבהירו והדגישו אנשי סוכנות "ווי קר" כי על פי חוק, אוכלוסיות פגיעות כמו זקנים, ילדים ואנשים עם נכויות, זכאים לעזרה פסיכולוגית. הם הלקוחות. הסוכנויות שמעניקות שירותים כאלה באמצעות העובדים שלהן נכנסות למוסדות השונים על בסיס וולונטרי. העובדים אינם חלק מהצוות, אך מצופה מהם להשתלב כמיטב יכולתם, להיות חביבים ולעורר את אמונם וחיבתם של מנהלי מקום ואנשיו. סוכנויות שמספקות שירותים יש הרבה, ובעלי המוסד אינם מחויבים לחברה זו או אחרת. אם הקשר בינם לבין הפסיכולוגים שנשלחו לעבוד אצלם לא עובד כראוי, אין להם בעיה לבקש שיחליפו את האדם הלא מתאים, ואם הם ממש לא מרוצים, יפנו לסוכנות אחרת.
"נעים להכיר, אנדרו," היא המשיכה את השיחה בנימוס. "הגעתי. אני מקווה שנתראה בהמשך."
הוא הנהן בלי להסיר את עיניו מהעיתון.
השוער הפנה את תשומת לבה לספר האורחים שעל שולחנו. "את בטח צריכה לקומה חמש, למשרדים. בואי, תמלאי מה שצריך ובהצלחה, ואני, גם אני אנדרו, אבל את יכולה לקרוא לי אנדרוס, כמו המקורי."
סנדרה חייכה שוב, "אנדרוס השליח, שם נהדר."
"את מכירה, אני כבר בוטח בך."
סנדרה לא סיפרה שהייתה לה תקופת התעמקות במשחקי מחשב נוצריים שפסעו בעקבות שליחיו של ישו. היא אהבה את הגרפיקה.
היא מילאה את הפרטים, ואנדרוס הפנה אותה למעלית חבויה במסדרון קצר שיוצא מאולם הכניסה.
פרק 2:
ביקשו ממני להיפגש איתך
"מה? מה? שמעתי. מה? לא פתחתי. יש סיבה. מה?"
שעתיים לתוך היום הראשון שלה, סנדרה למדה כמה דברים חשובים שעדיין לא החליטה אם תאמץ או תדחה.
המטפלות, עובדות משק הבית, אנשי הצוות הרפואי והאדמיניסטרטיבי, נקשו בדלת יחידת המגורים של הדיירים כדי להודיע שהם נכנסים, לא כדי לבקש רשות.
לחדרו של דימיטריוס רובינסון ביקשה העובדת הסוציאלית, שהכירה לה את המטופלים הראשונים, שתיכנס ללא הליווי שלה.
"עדיף ככה, הוא טיפוס רגזן." היא לא הסגירה שדימיטריוס לא עונה לה כשהיא פונה אליו מאז גילה שמסרה את תוכן פגישת הקבלה שלהם לרופא. תיקו של דימיטריוס היה גדוש מסמכים.
קשיי עיכול, אי־ספיקת לב שגורמת להצטברות נוזלים ברגליים, בעיות עור קשות, התקפים פסיכוטיים בעלי גוון פרנואידי. הוא סיפר לעובדת הסוציאלית שסיפרה לרופא הפסיכיאטרי פרטים אישיים שלא הופיעו בתיקו — נישואים של שבע שנים, בת שנפטרה מסרטן דם בגיל חמש.
אולי היה סולח לה על ההפרה הזאת אם לא הייתה גם מדווחת שדימיטריוס פרץ בבכי בלתי נשלט כאשר דיבר איתה. הפסיכיאטר הציע לדימיטריוס טיפול חדשני נגד דיכאון. דימיטריוס התפרץ, זעם, הפך את שולחן הרופא, פיתח התקף פסיכוטי קל וחשד שהרופא רוצה להזיק למוחו.
המנהל האדמיניסטרטיבי ביקש מכל הגורמים לציין בפירוש בדו"ח האירועים שזריקת השולחן הייתה מפוכחת ומבוקרת. למרות המצוקה הנפשית הגלויה של מר רובינסון, השולחן לא פגע באף אדם ודבר לא נשבר. מבחינתו האפיזודה הזאת יכולה להימחק מהכתובים. דייר צעיר יחסית, שהמקורות הכלכליים שלו איתנים, שיש לו חברים במשטרה, ולא סתם במשטרה אלא באזור השיטור שבו ממוקם "גיל בינה", הוא לא אחד שכדאי להקשות עליו בזוטות, וחלילה לוותר עליו.
הייתה עוד נקודה מעניינת. בדף הפרטים הביוגרפיים הופיע בסעיף הדת, "בונה חופשי". סנדרה לא ידעה שמדובר בסוג של הטעיה, כיסוי עקבות וגילוייהן המתעתעים שדימיטריוס נהג לפזר אחריו.
"אפשר להיכנס?"
"ממתי אתם שואלים? הדלת פתוחה כידוע לך."
הדלת לא באמת פתוחה. היא לא נעולה על סוגר ובריח, אבל צריך מפתח. סנדרה נאלצה להודות במעמדה הנחות.
"אין לי מפתח."
מעבר לדלת הסגורה נשמעו קולות גרירה של כיסא על הרצפה, משהו כבד נפל וגידופים כבושים חמקו מבעד לדלת. סנדרה נרעדה.
"הכול בסדר?"
"בסדר, בסדר, אני צריך להתלבש."
הדלת נפתחה בתנופה, ועוד לפני שהספיקה להביט בפניו, הגבר הגבוה, המלא וכפוף הגב, הפנה אליה את אחוריו והתיישב בכורסה שליד המיטה. סנדרה התקרבה וסקרה אותו. דימיטריוס אכן היה גבוה וכבד משקל. מאוד. כפוף, שולח את פלג גופו העליון לפנים, דמותו מילאה את החלל שביניהם. הוא היה עירום עד מותניו, לבוש במכנסיים קצרים, ורגליו נמתחו על שרפרף שניצב מול כיסאו. תחבושות לבנות נקיות עטפו את רגליו מהקרסול עד לברך.
"שלום, דימיטריוס, אני סנדרה. אני פסיכולוגית, וביקשו ממני להיפגש איתך." סנדרה בחרה את המילים בקפידה. ביקשו להיפגש, לא העובדת הסוציאלית, לא מהמשרד, לא הרופא, הם ש"ביקשו". אלה לא היו מוגדרים, חסרי שם ונפח. היה די בכך.
הזהירות לא עזרה.
דימיטריוס התרומם מלוא קומתו. אחת התחבושות שהייתה קרובה לברך ולא מהודקת החלה להתגלגל במורד רגלו.
"מי את?" הוא שאג.
סנדרה נדרשה לגייס את מרב השליטה העצמית שלה, שנבנתה והתגבשה באימוני הטאקוונדו שבהם השתתפה מאז מלאו לה שתים־עשר שנים, כדי לא לפסוע צעד אחד אחורנית, לא לשלוח קדימה יד מגינה ולא לאפשר ללבה המשתולל לכווץ את פניה.
"מי את? חוצפנית חסרת בושה. מה את נכנסת לחדר שלי עם הפרצוף הלבן היהודי שלך, דימיטריוס? אני לא חבר שלך. צאי מכאן לפני שאוציא אותך בכוח."
הוא התיישב, הידק את התחבושת לרגלו בסיכת ביטחון גדולה ששלה מהמגירה שליד המיטה, ושלח מבט מתריס לעבר סנדרה.
הכדור נחת במגרש שלה. דימיטריוס השתתק. הוא רכן שוב אל רגלו החבושה.
"אני מצטערת. בוא נתחיל מחדש. שלום, מר רובינסון, אני סנדרה, אני פסיכולוגית חדשה כאן, וביקשו ממני לרענן את המידע בתיקים של הדיירים הוותיקים." סנדרה לא טרחה לציין שבוויזדום מעודדים שימוש בשמות פרטיים.
"שם משפחה אין לך?"
"קצת מסובך להגות אותו, סנדרה זה בסדר. למה חשבת שאני יהודייה?" ציון דבר דתו של אדם בכלל, ויהדותו בפרט, במילים מפורשות, לא היה נוהג מקובל. הוא התחיל, היא חשבה.
"תקשיבי, מיס סנדרה, קודם כול אין לי שום דבר נגד יהודים ואין לי חברים יהודים." דימיטריוס כיוון למשפט המיוחס לאנטישמים בתחפושת שמקדימים דברי לזות על אנשים ממוצא יהודי, בטענה שרבים מחבריהם יהודים. סנדרה הבינה מיד, ולימים למדה שדימיטריוס יכול להיות נרגן, מר וזועף, אבל ללא דעות קדומות.
"אנחנו באפר איסט סייד, הרוב כאן יהודים. ציינתי עובדה. המבטא שלך, את רוסייה? ובכלל, בת כמה את? יש לך רישיון?"
סנדרה השתהתה בתשובתה, תוהה איך לענות לו. מרק, המדריך הקליני החביב של "ווי קר", הסוכנות שמעסיקה אותה, הזהיר אותה בשיחת האוריינטציה שהאוכלוסייה המבוגרת מתעכבת פחות על כללי נימוסים בין מטופלים למטפלים, והם ישאלו שאלות ישירות, בעיקר על הניסיון שלה. די מובן, הוא הסביר, מגיעים אנשים צעירים, ושאלת המומחיות שלהם לעומת ניסיונם של המטופלים וגילם רלוונטית להם.
"אני מציע," אמר מרק, "שתהיי אמיתית ככל האפשר, תעני בפשטות ובלי סלסולים, ואת תחליטי איפה עובר הגבול שלך."
"אני דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, בעלת רישיון מטעם מדינת ניו־יורק."
דימיטריוס הביט בה. השיער האדמוני הקצר, העיניים הצהובות, הגזרה הנעימה למראה, חליפת המכנסיים המקצועית, האיפור העדין, הרצינות שבה היא בחנה אותו חזרה.
"אני פנוי בימי שני ורביעי בין שתיים לארבע. אם את לא יכולה להגיע פעמיים בשבוע בגלל הקומבינות של המשרד, אל תבואי בכלל." הוא הפנה את מבטו לעבר מסך הטלוויזיה והדליק את המכשיר.
סנדרה החלה לסגור אחריה את הדלת. היא לא הייתה בטוחה שהיא יודעת למי לשייך את המילים שליוו אותה כשיצאה, אבל היא הייתה בטוחה למדי שהקול העמוק, העשיר והרדיופוני שבקע ממסך הטלוויזיה אמר בלהט: "זה מה שישו רוצה ממך."
דימיטריוס נותר לשבת על הכורסה. עיניו עצומות. מילותיו של המטיף בתחנה הדתית האהובה עליו צפו בחלל החדר, הוא נראה לה כמקשיב ולא מקשיב.
אילו הייתה יכולה לחדור למחשבותיו, היו זיכרונותיו מכים בה.
"דימה," היא קראה לו דימה. "מתאים לך דימה. זה גם בידור כזה," היא אמרה כשעלו לכיתה ט' בתיכון דימונה. "תרשום את השם שלך כמו שאני אומרת: דימה רובינסון." וכל מורה חדש שנכנס לכיתה וקרא את רשימת השמות כדי לבדוק נוכחות, היה אומר, "דימה רובינסון," ומביט אוטומטית לעבר כמה בנים חיוורי פנים שישבו בכיסאות הראשונים, כיסאות התלמידים החרוצים. מירכתי הכיתה היה דימיטריוס נעמד מלוא קומתו, פניו השחורות רציניות וחמורות סבר, ואומר, "כאן." והכיתה הייתה פורצת בצחוק למול פרצופו התוהה של המורה. דימיטריוס היה מתיישב, מביט בפניה המחייכות של בר, מתאפק לא להעיף את קווצת שערה הבהיר ממצחה, מנסה לנחש את מספר זהרורי האור שבעיניה, ויודע שבשבילה היה לומד רוסית, עומד על ראשו, בורח לקרקס, מה שתבקש.
