פרולוג
הם חשבו שאני לא זוכרת כלום, אבל אני דווקא זוכרת הכול. כבר בעלייה למטוס משהו היה לא בסדר. כשרציתי לשבת ליד החלון, בשורה המשודרגת שליד דלת החירום — המקום ששילמתי עליו תוספת כדי לקבל קצת פרטיות, מקום לרגליים ואפשרות להתקדם עם העבודה שלי על הלפטופ — הדייל שעמד שם הודיע לי שאין ברירה, ושאני חייבת לשבת במושב שבמעבר. הוא אמר שזה ״צורך מבצעי". לא ויתרתי. ברור שלא ויתרתי. הרי שילמתי עבור המקום הזה. התווכחתי איתו. איזה צורך מבצעי יכול להיות בטיסה מסחרית של בריטניה אייר מלונדון לעמאן? היתה לי תחושה לא טובה בגוף. אולי בגלל שידעתי עם מה אצטרך להתמודד אחרי שאחזור. אבל שום דבר לא עזר. ״יש שינויים שלא תלויים בנו, גברת,״ אמר לי הדייל, מנסה להיראות קשוח. ״כולנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו לפעמים.״ תודה רבה, באמת, לילדון בן העשרים ושתיים שמסגביר לי את החיים.
עם תיק הלפטופ של ״מונבלאן״ ביד אחת, וז׳קט הקורדרוי הבורדו שקניתי רק אתמול באוקספורד סטריט תלוי על ידי השנייה, עברתי מתוסכלת למקום שהוקצה לי, זה שבמעבר, וניסיתי להחליף את התחושה הרעה שלי במחשבות טובות על ההגעה הביתה.
הנוסעים סביבי נראו לי כמו תערובת גנרית של תיירים מהסוג שלא מבחין בין מרלו לקברנה. האישה בשורה מאחוריי שיחקה בקול רם מדי באיזה משחק בטלפון שלה, והבחור שלידה לבש קפוצ׳ון ואכל בפה פתוח איזה חטיף משקית מרשרשת, כאילו הוא יושב בתחנה המרכזית. הם מתנהגים כמו ילדים, חשבתי. מה אני עושה פה, לכל הרוחות?
אבל לא היתה ברירה, כל המקומות בביזנס היו מלאים. החלטתי לנסוע לכנס ברגע האחרון, אחרי ששאלו אותי פתאום אם אני מעוניינת להנחות את אחד הסשנים הגדולים. בטח מישהו ביטל להם ברגע האחרון, אבל לי לא היה אכפת, השורה בקורות החיים שלי שווה את זה. גם את הישיבה הדחוסה הזו, במושב המעבר במחלקת תיירים, כשמצידו השני של המעבר תינוק צווחני שאמא שלו לא התאמצה, או שלא היה לה מספיק אכפת, להשתיק אותו. איך הגעתי לכאן? איך אני, שרק לפני יומיים ישבתי על הבימה והנחיתי סשן על נוירופסיכולוגיה קוגניטיבית מנקודת המבט של פסיכו־פדגוגיה התפתחותית, יושבת פה בין צלילי משחק הטלפון של היושבת מאחוריי, ללעיסות של הבחור שלידה ולצווחות התינוק מהעבר השני?
בעוד כמה שעות אגיע הביתה. אפתח את הדלת בשקט־בשקט, בשעה שבה כל בני הבית נמצאים עמוק בעולם החלומות, אשאיר את המזוודה מחוץ לחדר השינה, כדי לא להעיר את חגי עם קרקוש הגלגלים שלה, ואז מקלחת זריזה וזחילה חרישית למיטה, כדי לשמור על השקט הנעים שישרור שם. דמיינתי את הריח של המצעים הנקיים, את התחושה של השמיכה שתיכרך סביבי. תכננתי איך בבוקר אקום לפני הילדים, גם אם זה אומר שאישן פחות משלוש שעות, ואעיר אותם בחיבוקים ומתנות, כמו תמיד אחרי נסיעה. אז מה אם הם כבר ילדים גדולים ולא הפעוטות שהיו פעם שמחים לקראתי כשחזרתי מחו"ל. גם ילדים גדולים צריכים מתנות והפתעות. אחרי שהם ילכו לבית הספר, איכנס חזרה למיטה החמימה שלי ואשלים את השינה שנקטעה לצורך חיבוקים וחיבובים. זה יהיה מושלם.
המחשבה על הבית שלי, על המשפחה שלי, השייכות הזו, חיממה לי את הלב. התחושה הרעה התעמעמה, אבל אז נזכרתי עם מה עוד אצטרך להתמודד, והיא חזרה ביתר שאת.
לאורך כל הטיסה המטוס התנדנד מצד לצד. לא פחדתי, אנשים כמוני טסים הרבה ואני מכירה היטב את הקפיצות האלה בטיסה, אבל הן הקשו עליי לעבוד והכבידו על החשיבה. במקום שהיה אמור להיות שלי, ליד החלון, ישב איש בחליפה ועניבה ונמנם. יפה לו, לנמנם במושב שלי. אם אני הייתי יושבת שם, יכולתי להתקדם עוד בעבודה על התוכניות ליחידה החדשה ללקויות למידה, שהעברתי כבר לסנאט האוניברסיטה. עצבן אותי שכל כך נוח לו בזמן שאני סובלת פה. וכאילו כל זה לא הספיק, פתאום האישה שישבה מאחוריי נעמדה במקומה, אוחזת בחוזקה בגב המושב שלי, ודרשה מהדיילת לדעת מה קורה. עם כל משפט שאמרה היא ניענעה בכוח את המושב שלי, ואני בקושי התאפקתי שלא לקום לנזוף בה שתפסיק כבר. זה הטריף אותי. לא מספיקות הטלטלות של המטוס, אני צריכה גם את הטלטלות שלה? אבל שלא כהרגלי, החלטתי לא להתעמת. בינתיים. במקום לקום, נשמתי נשימה עמוקה. אני אדם תרבותי ומאופק. הדיילת ביקשה ממנה לשבת במקומה ולחגור את החגורה. היא לא היתה מוכנה, או מסוגלת, לשבת. החרדה שלה, או הטלטול שלה את המושב שלי, השפיעו עליי, והתחלתי לחשוב מה יקרה אם המטוס יתרסק ואני לא אחזור הביתה. השילוב של טלטלות המטוס, ההתנהגות של האישה שמאחוריי, הגעגועים הביתה והחשש ממה שמצפה לי שם, העלו את מפלס הלחץ גם אצלי.
ידעתי שאלה כיסי אוויר ודאגות שווא. טסתי כבר כל כך הרבה פעמים. היה לי ברור שהכול בסדר, ושהמטוס הזה עמיד ומתוכנן לתנאי מזג אוויר קשים מאלה. אבל הרעיון הזה שנכנס בי בפתאומיות כזו, בגלל מטלטלת הכיסאות שמאחוריי, לא הרפה. נכנסתי למערבולת של פחדים, והודעת האס־אם־אס שהגיעה ניקרה לי בראש. שתי דיילות כבר עמדו ליד האישה המעצבנת מאחור וניסו לשכנע אותה לשבת.
החלטתי לחשוב על היחידה החדשה באוניברסיטה. באילו תחומי מחקר היא תתמקד, איך היא תשלב מחקר עם טיפול ואקדמיה עם קהילה. אבל המחשבות התאורטיות על היחידה שטרם אושרה קרסו אל מול הדאגה שהלכה והתעצמה. מה יקרה עם הילדים שלי אם באמת המטוס הזה יתרסק? איך יתמודדו? יואבי בטח יסתגר בתוך עצמו, בשקט שלו, לא ידבר ולא ישתף כלום עם אף אחד. יערה שלי תהיה הרוסה, סחופת דמעות ומוקפת חברות ומורות שיחבקו אותה בלי סוף, ממאנת להתנחם. על התגובה של חגי לא יכולתי לחשוב בכלל. איך יגדלו בלעדיי? מי יסדר להם את לוח המבחנים וימגנט אותו למקרר במטבח? מי יעדכן אותם באירועים משפחתיים? הם יכירו בני זוג, יתחתנו, יביאו ילדים, ואני לא אהיה שם?
לא יקְרה.
תכף הסערה בחוץ תשכך והכול יסתדר.
עוד רגע.
נשימות עמוקות. לא רק מזג האוויר צריך להירגע, גם אני. תמיד הכול מסתדר בסוף. אנחנו ננחת, אולי קצת הלומים, אבל ננחת בשלום. נגיע הביתה. אני אעלה סטטוס בפייסבוק על כמה פחדתי, חגי יצחק עליי קצת, חברים ישלחו חיבוקים מאוירים והכול יהיה בסדר. בסדר, בסדר, בסדר. לא מושלם כמו שאני אוהבת, אבל בסדר. אחר כך נטפל במה שצריך לטפל.
האורות במטוס החלו להבהב. המסכים חשכו. האורות המשיכו להבהב, עוד קצת, עוד קצת, עד שכבו סופית. שקט נפל על המטוס, שהיטלטל בפראות מצד לצד, כמו כדור נוצה שמיטלטל ברוח. אפילו האישה מאחוריי השתתקה סוף סוף. סגרתי את הלפטופ שהיה פתוח מולי והכנסתי אותו לכיס שעל גב המושב שלפניי. זה לא שאני אוכל להמשיך לעבוד על משהו בזמן הקרוב. האצבעות שלי קצת רעדו. הזכרתי לעצמי לא לשכוח את הלפטופ כשארד מהמטוס, חשבתי איזה סיוט יהיה לחפש אותו אחר כך ב״אבדות ומציאות", וכמה נורא יהיה לנסות לשחזר את כל מה שיש לי בו אם הוא לא יימצא. חשבתי עוד פעם על האפשרות להכניס אותו לתיק שלי, אבל את התיק אפסנתי למעלה בתא האחסון, והמחשבה לשחרר את חגורת הבטיחות, להיעמד ולנסות להוציא אותו מלמעלה כדי להכניס אליו את הלפטופ, היתה לחלוטין לא הגיונית עם כל הטלטלות של המטוס.
דממה שררה סביבי. תהיתי אם העובדה שהמטוס הוא מטוס ״זר״ עם אנשים ״זרים״ משנה את המצב, את התגובה של הנוסעים. אם זה היה מטוס ישראלי עמוס בנוסעים ישראלים, היה פה יותר רעש? יותר בלגן? או דווקא יותר הבנה ואכפתיות ושיתוף? בדרך כלל העדפתי טיסות כאלה, זרות, ודחיתי את ההגעה לטיסה ארצה כמה שאפשר. אהבתי לשמוע את השפות הזרות סביבי, היה לי נעים שאף אחד לידי לא מבין עברית ולא יכול להציץ לי במסך של הלפטופ או להעיר משהו על שומר המסך שמוצג על הטלפון שלי, תמונה של הילדים כשהיו קטנים. זאת הסיבה שבטיסה הזו, מלונדון לארץ, בחרתי לטוס דרך ירדן. אנשים טסים דרך ירדן כי זה זול יותר, אבל אני — כשגיליתי שכל הטיסות הישירות מלונדון לארץ מלאות, והייתי צריכה לבחור אם לטוס דרך גרמניה או דרך ירדן — בחרתי בירדן כי ״יותר מעניין,״ וכי ״בריטניה אייר חברה יותר טובה,״ וכי ״עוד לא הייתי אף פעם בעמאן.״ זה הרי לא מסוכן, כולם עושים את זה. ובריטניה אייר באמת חברה מצוינת, ובפרנקפורט הייתי כבר כל כך הרבה פעמים, שיכולתי לראות בעיני רוחי את כל החנויות בדיוטי פרי שבשדה התעופה לפי סדר ההליכה מטרמינל לטרמינל, כולל הרכבת הפנימית הקטנה שמובילה מהפנים־אירופאי לבין־לאומי.
המטוס היטלטל לו בין שמיים וארץ, ואני ישבתי בתוכו בעיניים עצומות, מרגישה כמו בספינה שנסחפת על גלי ענק. האישה שקודם צעקה מאחוריי פלטה מדי פעם יבבות קטנות ומבועתות. שאר הנוסעים שתקו. הדיילים נקראו למקומותיהם וישבו שם, חגורים ומהורהרים. המטוס היה חשוך. חשוך וקופץ. קופץ ומדלג. מדלג וצונח.
צונח?
הטייס אמר, באנגלית הצחה ובמבטא המצוחצח שלו, לא לדאוג. אנחנו רק עושים נחיתת ביניים קצרה עקב תנאי מזג האוויר הקשים. אבל ככה לא מרגישים בנחיתת ביניים, ככה מרגישים בנפילה חופשית.
ניסיתי לדמיין את מסלול הטיסה מלונדון לעמאן — איפה הוא יכול לנחות בדרך? אולי אפילו, התגנבה למוחי תקווה קטנה, אולי אפילו ננחת נחיתת ביניים בארץ, ואני אוכל לחסוך לעצמי את הזמן והטרטור של טיסה מעמאן לנתב״ג. יאפשרו לי? אני מתחילה לחשוב על תירוצים למה לא לעלות לטיסת ההמשך לירדן שממנה אצטרך לעלות על טיסה לנתב״ג. זה הרי ממש מטופש, לטוס סתם הלוך וחזור.
המטוס נהדף מצד לצד תוך כדי הדילוגים שלו, שכל אחד מהם קירב אותנו לקרקע עוד יותר. התחושה הלא נעימה התעצמה. האישה מאחוריי הפסיקה לייבב ועברה למלמל משהו ללא הפסקה. היא מתפללת? לא הצלחתי לשמוע את המילים שהיא אמרה, אפילו לא זיהיתי באיזו שפה היא אמרה אותן. קודם היא דיברה עם הדיילות באנגלית, במבטא בריטי יפה, אבל אולי היא התפללה בשפה אחרת, זה לא היה ברור. היתה לי בחילה. רציתי שזה ייגמר כבר ושאדע איפה אנחנו ומה קורה וכמה זמן ייקח לי להגיע הביתה. ניסיתי שוב לדמיין את הכניסה הביתה, את המקלחת שלי, את המיטה שלי. איזה כיף יהיה להתכרבל בשמיכת הפוך התפוחה שירשתי מסבתא. פתאום המטוס היטלטל בחוזקה, וכמה מתאי האחסון העליונים נפתחו ברעש, תיקים ומעילים נפלו מהם והתפזרו על הנוסעים, שהגיבו בפניקה קולנית. אני שתקתי. לצעוק זה כל כך המוני. הטייס ביקש לא לקום, ולנסות לא לפחד. לנסות לא לפחד?
מהחלון ראיתי אורות מתקרבים. מתקרבים מהר. מהר מדי? לא היה לי מושג. האיש שישן ליד החלון כבר לא ישן, הוא ישב זקוף וכפות ידיו אחזו בידיות המושב בחוזקה. ניסיתי לזהות נקודות ציון כדי להבין לאיזו עיר אנחנו מתקרבים, אבל לא הצלחתי לקלוט שום מבנה בעל מאפיינים מובחנים. ניסיתי לחשב כמה זמן אנחנו כבר טסים. שלוש שעות? ארבע? יותר? פחות? תחושת הזמן אבדה לי. הצצתי בשעון שעל פרק כף ידי. השעה אחת־עשרה. מה זה אומר? מתי המראנו? לא הצלחתי להיזכר. בלקאאוט בחוץ ובלקאאוט בפנים. המטוס ניתר שוב, קפיצה גדולה ומפחידה כלפי מטה, הכי גדולה שהיתה עד כה. מאחור נשמעו קריאות פחד, כמו בלונה פארק, ברכבת הרים. אני שונאת רכבות הרים. עוד קפיצה אחת. ועוד ניתור. כאילו הוא נוצה שמשייטת ברוח ונסחפת עם כל משב לכיוון אחר, אבל כל הזמן כלפי מטה. דמיינתי נוצה שנושרת, ראיתי אותה בעיני רוחי מסתחררת מטה־מטה, והמטוס כולו, כאילו לקח חלק בסרטון הפנימי שלי, החל לנטות על צידו. הבנתי. משהו פה לא תקין. ממש־ממש לא תקין.
קודם חשבתי מה יקרה אם המטוס יתרסק, וכמה זה יהיה עצוב ונורא, אבל לא באמת האמנתי שזה יכול לקרות. חשבתי שאחזור הביתה ושיהיו לי חוויות לספר לילדים. שאוכל לתאר להם איך הייתי בטוחה שהמטוס עומד להתרסק, כאנקדוטה, סיפור מתח, צ׳יזבט. אבל עם כל דקה שעברה, ונמשכה כמו נצח, הייתי פחות ופחות בטוחה בסוף הרגוע הזה, שבו אני יושבת מול הילדים שלי במטבח בתל אביב ומספרת להם סיפורים בעוד הם אוכלים את ארוחת הבוקר שלהם. התחלתי לחשוב — כמה אנשים יבואו ללוויה שלי? ואיך חגי יתמודד? איך הוא יפתור את התסבוכת שהוא נכנס לתוכה בלעדיי? ואולי להפך. אולי זה דווקא יקל עליו שאני לא אהיה?
המטוס נפל. אין מילה אחרת, הוא פשוט נפל למטה, ואני ידעתי שאלה רגעיי האחרונים. לא חשבתי שאהיה כל כך עצובה. אבל דמעתי. חשבתי על הילדים. ועל חגי. על כל מה שלא הספקתי להגשים: המינוי, היחידה החדשה, הכנס הבין־לאומי שתכננתי לעמוד בראשו. אחזתי בידיות המושב, עצמתי את עיניי ונשמתי נשימות עמוקות. צליל חזק נשמע פתאום, פקחתי את העיניים וראיתי שמסכות החמצן ירדו מתקרת המטוס. כמו בסרטוני ההדרכה, תפסתי את המסכה שלי. הידיים שלי רעדו כל כך, שהתקשיתי לעטות אותה. בסוף הצלחתי. מסכה זה לא קסדה, היא לא תציל אותי מהתרסקות מטוס. ריח הפלסטיק של המסכה תקף את נחיריי והגביר את הבחילה. המחשבה על סרטוני ההדרכה הזכירה לי שיש גם את הווסטים הצהובים האלה, שתמיד מדגימים שם איך ללבוש ולנפח, ותהיתי אם אני צריכה וסט, ואז צחקתי על עצמי, בלב, שאנחנו לא מעל לים, והווסט הזה לא ממש יעזור לי להתרסק באופן מעודן ואלגנטי. הטייס ביקש לרכון קדימה ולהניח את הראש בין הברכיים. בא לי להקיא. איזה מוות עלוב. ״נהרגה בשלולית קיא, עוטה מסכת חמצן וראשה בין הברכיים.״ הבחילה והסחרחורת רק התגברו מהרכינה קדימה, וכתמים שחורים גדולים החלו לרצד לנגד עיניי. עצמתי אותן, אבל זה לא עזר. הדמעות שלי זלגו כמו נחל קטן. קר לי. לא טוב לי. התאמצתי להזכיר לעצמי: אני נטע. דוקטור נטע זילבר. דוקטור נטע זילבר מתל אביב. מישראל. אני אישה. אני אמא של יואב ויערה. אשתו של חגי. אני חוקרת. אני מרצה. יש לי קביעות באוניברסיטה. דירה יפה במרכז תל אביב. אני חתומה על חמישים וארבעה מאמרים. יש לי גולף צהובה ושבעה־עשר זוגות נעליים של ״טריפֶּן". אני שונאת לבשל אבל אוהבת לקפל כביסה. ושוקולד. אני אוהבת שוקולד מריר. כוססת ציפורניים אובססיבית. לא סובלת דגים. אלרגית לקיווי. אני נטע. אני מתה.
