1.1
טוב להיות שוב בתוך גוף, אפילו בגוף הזה של אישה שמנה שאף אחד אחר לא רוצה, לצאת לטייל ברחוב ולהרגיש את החספוס של העולם. החום מציף את העור שלי. העיניים עצומות למחצה: עד זה לא כבר לא היה שום אור חזק מדי בשבילי. אני נהנה להשתעל עד צרידות, ולהריח את הבגדים המלוכלכים כשאני חוזר לחדרי.
הנכדים של תאו עוזרים לי בצעדיי הראשונים. הם מחזיקים את הסוללה, צוחקים ומסתובבים סביב עצמם. המסלול הוא מהבית עד לפינה, ובחזרה. כשאני מצליח הם מוחאים לי כפיים. אני שם את היד על הראש של הקטן מביניהם ואומר לו: "כמה קופצני השיער שלך," הקול שלי נשמע לי מוזר.
תאו מנופף לי ממקום מושבו על המדרגות מול הדלת. הוא פותח וסוגר את הפה, אבל הזִקנה מונעת ממנו לדבר; הוא מחייך ומניע את הראש כאומר כן. אני מחזיק לבני את היד, היא נפוחה כמו שקית מלאה בקרח, אבל הלחיצה שלה עדיין חזקה.
1.2
באמצע הלילה אני יורד למטבח. תופעות הלוואי של החזרה ממצב הציפה הן חוסר שינה ורעב עז. אשתו של נכדי השאירה לי קערה מלאה בדגנים ובפירות ואני מחסל אותה במהירות.
גאלס התעקש שאשן בחדר השינה המרכזי, הממוקם בקומה התחתונה, אבל העדפתי לישון בחדר האורחים; והרופא אישר לי. עכשיו אני מתחרט, אני גורר את הסוללה עם הגלגלים במורד המדרגות והיא עושה מלא רעש. האור כבוי. אני מזיע. אני כושל ומועד על דברים, אסור לי ליפול ולהרוס את הגוף הזה.
אפילו אחרי שנים כה רבות של חיים במצב ציפה אני עדיין מרגיש שהבית הזה שלי. אף שהכול השתנה; חזרתי לבית שנדמה כאילו עבר עליו שיטפון. הגל שעבר עליו החליק את פני השטח, הזיז את מכשירי החשמל ממקומם, צבע את הקירות בצבעים אחרים ועיוות את צורת הרהיטים.
אני נשען על הקירות בדרך למטבח. המקרר מלא בדברים שאני לא יכול לאכול כל עוד נמשכת תקופת ההסתגלות. מסך קטן מציין את יציבות האינטרנט האלחוטי. המקרר ער לתוכן שלו: כל דבר שיוצא או נכנס אליו מתווסף לרשימה. אני סוגר את הדלת במהירות כדי לא להתפתות, וגם כי האור הבוקע ממנו גורם לי למצמץ.
התפוזים נמצאים במקום שתמיד היו בו, אבל הסלסלה שבה הם מונחים חדשה. את הסכו"ם שומרים במגרה אחרת. הסכין שהשתמשתי בו לפני שנים נשאר חד כשהיה; אולי זה סכין אחר. אני לא מזהה את הצלחות. אני מתיישב על כיסא חדש ליד השולחן הישן. עוד הבדל משונה: פעם היה הבית מוזנח, עכשיו הוא מבהיק. מישהו ושמו קוסקו אחראי על ניקיון הבית במשך השבוע. עוד לא פגשתי אותו.
אני מקלף את התפוז, הריח שלו מזכיר לי את אבי. אני מפריד בין הקליפה לפלחים בתנועות איטיות ומסיר את סיבי הקליפה הלבנים מכל פלח לפני שאני אוכל אותו. בלשון אני מפרק את הפלחים לחתיכות קטנות יותר. אני מוצץ את הגרעינים כאילו היו סוכריות; ואז יורק אותם כאילו היו מסטיקים.
הכבל של הסוללה מסרבל את הדרך חזרה אל החדר. הייתי מעדיף לא להסתובב עם סוללה, אבל זהו הגוף היחיד שהמשפחה שלי יכלה להרשות לעצמה. אני עושה הפסקה מול המראה בשירותים ורואה בה גברת שמנה ונמוכה, יפה להדהים.
1.3
הדבר הראשון שעשיתי כשנשארתי לבד היה להכניס את האצבעות לכוס. לא הרגשתי כלום. שכוב במיטת בית החולים, החלון סגור הרמטית, בחנתי את הסוללה שלי בפעם הראשונה; מחוברת אל הגוף שלי כמו רצועה שמחברת בין כלב לבעליו. הרופאים רצו שאשן. הנפש שלי הייתה רעננה אף שהמוח משומש; אם לראש הזה היו איזה זיכרונות קודמים כלשהם, הרי שעשו עבודה טובה במחיקתם. הברכיים עדיין לא מגיבות, אבל שאר הגוף כן. הנפש מפרשת את סופו של מצב הציפה כמו סיום של התכווצות שרירים. את היעדר הפין, לעומת זאת, אני מרגיש כמו כאב פנטום או סינדרום של איבר רפאים שממנו סובלים לפעמים קטועי איברים.
1.4
הנכדים של תאו רוצים לשחק איתי כדורגל. אני מסביר להם שאני לא יכול, שהגוף הזה שביר. "דמיינו שהעור שלי הוא כמו קליפה של בננה." הכדורגל הוא כדור אש, משהו בו מושך אותי אליו. אני רוצה להיכנס פנימה, אבל נשאר לעמוד בשקט בקצה הגינה. הכדור מתגלגל לכיווני. אני עוצר אותו עם הרגל, אבל לא מעז לבעוט. אני זורק אותו אל הילדים בחזרה ומרגיש איך הוא שורף לי את הידיים.
אני מחייך בזמן שאני משתין על עצמי. אני מפרש את זה כתקלה, ממש כפי שהייתי נוהג אם הייתי שומע רעש מוזר במנוע של המכונית. ואז אני נהנה מזה, מלהשתין על עצמי בעמידה, באמצע היום. אני לא רוצה לזוז: לא רוצה ללכת לשירותים ולא רוצה לעזוב את השמש החמימה. אני עץ שעל הגזע שלו משתין כלב.
כמה דקות אחר כך, החיתול המלא מתחיל להציק לי והעור מתנפח מהחום. אני מתבייש לבקש עזרה מאשתו של הנכד שלי. ספטמבר מקבלת מלגת מחקר ועובדת בבית רוב שעות היום. היא מלווה אותי לשירותים ומחליפה לי חיתול. היא רגילה לטפל בבן שלי, תאו, אביו של בעלה. ספטמבר לא זוכרת, או לא רוצה לזכור, שהייתי בגילה כשמתתי.
