בדרך אל העיר


1.
קו החוף הלך ונחשף מבין העננים. קצף הגלים נשבר על רצועת החול הלבן, נמתח במעוגל צפונה ונבלע בזוהר השמש הבוהקת מכנף המטוס הכסוף. מנועי הסילון רעמו ברעש מחריש אוזניים, בעוד הבואינג הכבד בולם כנגד חזית האוויר הלוהט. גם דרך זכוכית החלון הכפולה יכולתי לחוש בחומו על לחיי.
כאילו נשמע לרצוני, שחרר הטייס את גלגלי הנחיתה והטה את כנף המטוס, והמראה המרהיב נגלה כולו לפני. ממבט ראשון הכול נראה כאילו לא חלפו כמעט תשע שנים. מותניה צרים גם לאחר יותר ממאה שנה, ההתעגלות ההריונית המהופכת של מדבר סיני, ואגודל הגליל והגולן האפרפר. בֹּהַק השמש הבליט את קִוְוקוּו הכסף הדק המחבר בין ימת הכנרת לבין ים המלח, ומשם, כאילו נרשם בעפרון אדריכלים עבה, נמתח אל הים התיכון הקו הישר של תעלת הימים, הקרויה גם "תעלת השלום״. כמו תרופה שהפכה רעילה למשתמש, השלום פג תוקפו לפני זמן רב, וגם ים המוות, שלמשך שנים מספר ניכרו בו סימני חיים, חזר להיות ראוי לשמו.
ובכל זאת משהו מתוך התמונה המוכרת נעקר ממקומו והוצב בסדר אחר. חשתי שאני חולף מעל ארץ לא מיושבת שנופה געשי ושחון. אילו היה הטייס מכריז שטעה בניווט, והטיס את מטוסו הריק למחצה אל איסלנד, לא הייתי מופתע כלל.
בעוד המטוס מתקרב אל קו החוף האימתני של מגדלי תל אביב, התגלו לעיני המפרצים הגדולים שנגס הים אל תוך היבשה, הופך כמה מבתי המלון שלאורכו לאיים זעירים צפים על פני ים גועש. גם ממעוף הציפור אפשר היה לראות את הגלים הגבוהים נחבטים כנגד חומות הבטון, שהוקמו כדי לחסום את הים המתפרץ אל תוך העיר הלכודה בין הים לבין הכביש הרב־קומתי הסוגר עליה ממזרח. המטוס חלף באותו רגע מעליו, מטיל צל ענק על מסלולי האספלט שנראו מלמעלה ריקים כמעט לחלוטין. האדמה התקרבה אלינו במהירות בעוד הבואינג הקשיש מאט בבת אחת, רועד מן המאמץ. הבטתי סביבי בנוסעים המעטים שחזרו איתי ארצה. רובם אנשים מבוגרים, מכונסים כל אחד במושבו במבע פנים חתום. איש לא מחא כפיים כשגלגלי המטוס נגעו במסלול, מקרטעים ומקפצים מעל המהמורות שנפערו בו במשך השנים.
נכנסתי ראשון אל הטרמינל החדש שנבנה בחיפזון עם תום מלחמת ההפרדה הראשונה. זה היה חלק מהסכמי שביתת הנשק. כל צד קיבל חצי נמל. במהירות ובאמצעים הזולים ביותר נבנה אגף נפרד לכל אחד משני הצדדים הניצים על מנת לאפשר תנועת נוסעים מקבילה בשני הטרמינלים. אפילו את המזרקה המהופכת שבמרכז הטרמינל הישן נאלצו לייבש ולחצות לשניים.
כבר אז היו היוצאים רבים יותר מהנכנסים, במיוחד במחצית הטרמינל שבה צעדתי על שטיח פרום ומזוהם בתוך מסדרונות ארוכים, מוארים בנורות ניאון מיושנות שכמותן כבר קשה למצוא. בעמדת הבידוק הביטחוני ניצבו שוטר ושוטרת לבושים במדים שלא הכרתי. על החולצות היה רקום בכתב בולט: "הרשות לביטחון המולדת״. תרמיל הגב שלי נפתח, וכל פריט נוער ונבדק בתשומת לב על ידי השוטרת חתומת הפנים. השוטר שעמד לידה הקדיש את זמנו לכלי הרחצה שלי. אפילו את שפופרת משחת השיניים פתח ורחרח מעט את תוכנה. גם על כדורי השינה שלי לא פסח, אלא בחר שניים מהם וריסק אותם באמצעות כוס זכוכית על השולחן, טובל באבקה את אצבעו וטועם ממנה מעט, מצמצם את עיניו ומעווה את פיו.
משם הוליכו אותי לחדר סמוך שקירותיו עירומים. מאחורי מכתבה גדולה ישב בחור בעל פנים בשרניות, בן גילי פחות או יותר. הוא סימן לי בידו לשבת מולו בעודו בוחן בשקידה כמה מסמכים שהחזיק בידיו. שעה ארוכה הוסיף לעלעל בדפים, ואחר כך הניח אותם על המכתבה והחל בתקתוק נמרץ במקלדת מחשב מהדור הישן. זה היה הפריט היחיד על המכתבה שהפרידה בינינו. כך חלפה לה שעה ממושכת. ביקשתי לצאת להשתין. הוא הרים את עיניו ממסך המחשב ושאל מדוע לא התפניתי כשיצאתי מן הטיסה. עניתי שככל הנראה החמצתי את הכניסה לשירותים. הוא חייך ואמר שגם לו קרה כך לא פעם. מבקשתי התעלם לגמרי.
"אני רואה ששמונה שנים לא היית אצלנו לביקור," אמר בעודו מעלעל במסמכים שבידיו, "או למען הדיוק, שמונה שנים, שמונה חודשים ושמונה ימים. מספר יפה ועגול." שוב הביט בי מעל הניירות בחיוך מרוצה מעצמו, ששכן כפי הנראה דרך קבע על פניו. לא עניתי. הוא המתין זמן־מה כאילו מניח לי למצוא ביני לבין עצמי תשובה שמניחה את הדעת.


"אז אני שואל אותך שאלה פשוטה, מר קדמי, מה מביא אותך לבקר אצלנו דווקא עכשיו ועוד באמצע הקיץ?"
פתחתי בהסבר ארוך שהכנתי מראש על הצורך שלי לעדכן את מסמכי ההגירה שלי. אין אפשרות לסיים את התהליך ללא חידוש הדרכון הישראלי, שתוקפו פג מזמן. ובכלל, מכיוון שנודע לי שיש כוונה להנפיק בקרוב דרכונים שונים למדינה המכנה עצמה ממלכת שלם ולמדינה הממשיכה להיקרא מדינת ישראל, חשבתי שיהיה נכון להקדים תרופה למכה. "ומלבד זאת," הוספתי, "מסתובבת שמועה בלוס אנג׳לס על כוונה לשלול אזרחות מכל ישראלי שלא ביקר במדינה יותר מעשר שנים."
"חבל מאוד שאתם שם בגולה עסוקים כל הזמן בשמועות ובהשמצות," אמר החוקר. החיוך הקבוע שלו נעלם לרגע, אבל מיד חזר. "האמת שלא אתפלא אם אצלם יעשו דבר כזה," אמר והצביע לעבר חלקו המזרחי של הנמל. ״אבל למזלך אתה כאן אצלנו במדינת ישראל, ואנחנו מדינת חוק, ובמדינת חוק לא מחוקקים רטרואקטיבית כמו שהם עושים."
שוב החל לתקתק במקלדת, מעיף מדי רגע מבט ממושך במסך שמול פניו. לבסוף הרים את עיניו ובחן אותי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.
"כידוע לך, או שאני מחדש לך, אין שום בעיה לעשות את תהליך חידוש הדרכון בלוס אנג'לס. לא היה שום צורך שתטריח את עצמך עד לכאן. קרובי משפחה, הורים, אחים, אולי חברים, יש לך כאן במדינה, או אולי אצל השכנים?" אמר והצביע שוב מעבר לכתפו לכיוון הטרמינל השני.
עניתי שאבי ואחי חיים בארץ, ומלבד זאת יש לי כאן כמה קרובי משפחה רחוקים. את כתובתם איני יודע וגם לא מספרי טלפון. הפעם לא התקשיתי להבין את המבט החשדני שנעץ בפני.
"מצטער אבל אני נאלץ לדחות את בקשתך להיכנס לתחומי מדינת ישראל עקב חוסר התאמה ערכי וחשש לפעילות הנוגדת את צורכי המדינה ואת האינטרסים שלה. אני מאחל לך טיסה נעימה בחזרה הביתה."
לרגע חשבתי שלא שמעתי היטב את מה שאמר, אבל את החותמת האדומה ששלף מן המגירה והטיח בכוח על הדרכון שלי לא היה אפשר לפרש אחרת.
"אולי זה ינחם אותך, אתה עדיין יכול להגיש בקשה לחידוש דרכון כאן אצלנו בנמל התעופה. קצת יקר לצערי, אבל אולי עוד תספיק לפני שנעלה אותך למטוס בחזרה ללוס אנג'לס."
לא טרחתי לענות. גם לא ידעתי מה אני יכול לטעון לטובת עצמי בנסיבות האלה. בשום פנים לא הייתי מוכן להשתמש בשמו של אבי ככרטיס כניסה לארץ. התפלאתי שהחוקר עגול הפנים לא עלה על זה בעצמו מתוך ערמת המסמכים שבידיו. לא טרחתי להודיע לאבא מתי אני נוחת בארץ, ובכל זאת הופתעתי שהוא לא הגיע לפגוש אותי בשדה, או לפחות לשלוח מישהו שיאסוף אותי במקומו. הרעיון שהפגישה בינינו תתבטל התחיל למצוא חן בעיני. שיחזירו אותי ללוס אנג'לס אם אני כבר לא רצוי בישראל. שהוא יטוס אלי אם הוא כל כך רוצה שניפגש, אחרי חמש שנים שלא שמעתי ממנו אפילו מילה אחת.
החוקר לחץ כנראה על זמזם שהיה קבוע מתחת למכתבה, ושני שוטרי הגבול שהביאו אותי לחדר שָׁבוּ והופיעו. שוב ביקשתי לצאת לשירותים ושוב התעלמו ממני. החוקר דרש שאשאיר את הפוליפון שלי על שולחנו. ניסיתי להתווכח אבל הוא הודיע לי שאלו החוקים החדשים. "תקבל אותו בעלייה למטוס," הבטיח בנימוס קריר. החיוך הקבוע שלו נעלם כעת לגמרי.
השניים הוליכו אותי אל חדר נטול חלונות בקצה המסדרון וסגרו אחריהם את הדלת. התיישבתי על הכיסא הבודד שעמד בפינה והמתנתי. להמתין אני יודע. זה אולי הדבר הכי חשוב שלומדים בקורס לסוכני מוסד. זה לקח שעה ורבע. גם את זה לומדים בקורס, להעריך זמנים בלי להביט בשעון. הדלת נפתחה, ובפתח עמד ראש המוסד לתפקידים מיוחדים. בידיו החזיק כיסא מתקפל. בלי לומר מילה נכנס ופתח את הכיסא והתיישב מולי בפישוק רחב, נועץ בי מתחת לגביני עיניו הקירחים את מבטו המפורסם, מבט של נחש רעב. שמתי לב שהוסיף הרבה למשקלו מאז ראיתי אותו לאחרונה. פניו תפחו וללחייו נוסף מראה של בצק לא אפוי. אבל קצות שפתיו עדיין נטו מטה באותה הבעת ייאוש ותיעוב מהעולם ומכל יושביו, ששכנה דרך קבע על פניו. כתפיו העצומות וצווארו החסון עדיין שיוו לו מראה של פר נוגח. מדוע נדבק אליו דווקא הכינוי ה'תיש'? מעולם לא הצלחתי להבין.


"אתה נראה עייף," אמרתי.


הוא חייך. "גם אתה. טיסה ארוכה?"


"וכבר אני טס בחזרה. מצחיק, אבל המדינה חושבת שבאתי לישראל כדי לרגל כאן."
הוא נפנף בידו לביטול. "אל תתרגש, אליהו. נסדר את העניין הזה בקלות. זאת הייתה טעות של המערכת. אתה מבין, פעם חשבו שהמחשבים יפתרו לנו את כל הבעיות בחיים, אבל מתברר שהם בעיקר מסבכים אותם."
"מעניין. ולי נדמה שכל העניין סודר ככה כדי שנוכל להיפגש כמו שאתה אוהב, אבא. בלי הפרעות. אוף־דה־רקורד," עניתי.


נראָה שסבלנותו פקעה מיד. סבלנות לא הייתה מעולם הצד החזק של אבא שלי.
"בוא ניגש ישר לעניין. לא הייתי מביא אותך לישראל סתם כדי לראות אותך. מה שקרה קרה ואין טעם להתעסק עם זה יותר. עכשיו יש לי משימה חדשה בשבילך."
יש לו משימה חדשה בשבילי. את זה כבר לא יכולתי לשאת. קפצתי על רגלי ורכנתי מול פניו. "עכשיו אני מבין למה ביקשת ממני להגיע לארץ! חמש שנים לא שמעתי ממך מטוב ועד רע, ופתאום אתה רוצה להיפגש איתי באופן דחוף? אז עכשיו יש לך משימה חדשה בשבילי? תכף תגיד שנגמרו לך הסוכנים הפעילים ואתה מזעיק את הפורשים? אפילו בעוד מאה שנה, אפילו בעוד אלף שנה, אני לא..."
השתתקתי וחזרתי לשבת. מעולם לא הייתי מסוגל להביט לתוך עיניו יותר מזמן קצר. זה היה כמו להסתכל לתוך... לתוך שום דבר.


"תשמע, אני חייב ללכת להשתין," אמרתי.
הוא נפנף בידיו כמי שמגרש זבוב טורדני. "עוד רגע. קודם תקשיב לי עד הסוף. אתה ניתקת מגע באמצע משימה בעלת חשיבות עליונה למדינה. התסבוכת שיצרת לנו, המקורות שנשרפו בגללך — זה היה נזק חסר תקדים למערכת. שלא לדבר על מה שזה עשה ליחסי החוץ של המדינה. אז תבין שאם לא הייתי נמצא בעמדה של חוסר ברירה, לא הייתי מזעיק אותך לכאן. עכשיו שב ותקשיב לי טוב."


הקשבתי לו. הקשבתי לו היטב. כשאבא שלי מדבר, כדאי מאוד להקשיב.
״יש לנו קשיים גדולים להחדיר יומינט לתוך ירושלים. תמיד קשה להיכנס לתוך מערכת פנאטית, אבל זה מקרה מיוחד. רק בשנה האחרונה כמה מאות הוצאות להורג. אין לנו מספר מדויק. הם פיתחו שיטת חקירה חדשה. גם על זה אין לנו הרבה מידע. כנראה מניעת חמצן עם סוג של מכונת אמת שמודדת את גלי המוח. דווקא בעניין הזה הם מאוד מתקדמים לעומת מה שיש לנו. כמעט כל סוכן שהחדרנו לשם נחשף מהר מאוד. מהר מדי."
התיש עצם את עיניו וראשו הקירח כביצה נשמט קדימה. כך היה נוהג לעשות כשעלתה בראשו בעיה סבוכה שהוא רצה לתת עליה את הדעת מבלי שיופרע.
"איך אנחנו בונים לך סיפור כיסוי שיכניס אותך לשם? נצטרך לחשוב על משהו מהיר... מהיר זה מסוכן... אבל אין לנו ברירה."
פניו התקמטו כפני תינוק שעומד לפרוץ בבכי. מעולם לא ראיתי את אבא שלי בוכה. אבל מיד התעשת וחזר ללטוש בי את עיניו המימיות.


"אתה מבין, יוני נמצא אצלם בידיים."
ביקשתי שוב ללכת להשתין. אדם בלבוש אזרחי ליווה אותי והמתין מחוץ לחדר השירותים עד שאסיים. התיישבתי על האסלה וניסיתי לדמיין את יוני, אחי העדין, השביר, יושב מול חוקריו בחדר קטן נטול חלונות, דומה אולי לחדר שממנו יצאתי לפני רגע. אבל התמונה לא עלתה יפה. אפילו את פניו לא הצלחתי לזכור. הזמן עמעם את תווי הפנים היפים מעבר למסך השנים.
למרות שהיה צעיר ממני בחמש שנים, שררה פעם ביני לבין אחי הצעיר קרבה גדולה. במיוחד אחרי שאמא נהרגה באותה תאונה מטופשת בטיול לנפאל. אבא אף פעם לא היה בסביבה יותר מדי, לא לפני התאונה וגם לא אחריה. שעות בילינו יחד על החוף. פעם לקחנו שתי מימיות צבאיות מהארון של אבא והלכנו ברגל עד עתלית. יוני היה רק בן שבע אבל צעד בקצב לצידי ולא פיגר ולא התלונן לרגע. רצינו להיכנס למבצר הצלבני. קצין צעיר מהשייטת תפס אותנו מסתובבים שם והעלה אותנו לג'יפ שלו והחזיר אותנו הביתה לשדות ים. מעניין אם התיש עדיין גר שם, בבית הסוכנות הישן שהתחיל להתפורר כבר אז. מעניין אם הבית שרד את עליית הים. מוזר שאני זוכר את הבית הזה כל כך ברור. אפילו את הריח אני זוכר היטב. ריח של טחב ורטיבות ונפטלין שאמא הייתה מפזרת בכל פינה.
כשגדלנו התמכרנו שנינו לגלישת גלים. שעות היינו רובצים על הגלשן במים ומחכים לגל הנכון. למרות שהיה צעיר ממני, יוני היה גולש הרבה יותר טוב. המראה הרזה והשדוף שלו היה מטעה. אחרי שהתגייסתי לשייטת, כבר לא יכולנו להתראות יותר מדי. כשהייתי מגיע לחופשה נדירה, הייתי נופל מעייפות על המיטה ונרדם כמו בול עץ. דווקא אז אחי הקטן היה זקוק לי יותר מתמיד. הוא התחיל להיעלם מהבית לסופי השבוע ולבסוף גם לשבוע ויותר, יוצא ביום חמישי בטרמפים מהקיבוץ עם תרמיל גב וחוזר רק במוצאי שבת, רגע לפני שהייתי צריך לחזור לבסיס. אני לא שאלתי לאן נעלם, וכנראה אף אחד אחר לא שאל. כשראיתי את הציציות משתלשלות מתוך מכנסיו הבנתי לאן נעלם בכל סוף שבוע. רק אחרי זמן רב התברר לי שזה היה משהו אחר לגמרי. בעצם עד היום אני לא בטוח מה עבר עליו באותה תקופה. אני יודע שבבית הספר ניסו לדבר איתו לא פעם, אבל הוא תמיד היה תלמיד מבריק, אז מה הם כבר יכלו להגיד לנער צעיר שמחפש לעצמו משפחה חלופית. התיש היה עסוק באותה תקופה בתכנון של איזו פעולה סודית של המוסד, והבן שלו היה פחות חשוב מהאפשרות של איזו טעות מבצעית שתעלה בחיי אדם. זה לא שלא ניסיתי בכל הזדמנות שהייתה לי להבין מה עובר עליו. הוא סיפר לי בעיניים בורקות של ילד בן חמש־עשרה על ראש הישיבה שלו בתקוע ששמו עדין בן־דוד, וכשמו כן הוא, נוהג בנעימות איתו ועם שאר תלמידיו. הוא אינו מנסה לכפות עליו דבר וגם לא לשכנע אותו לשנות את אורחות חייו, אלא רק עונה לשאלותיו, ובעיקר מקשיב. כששאלתי מהן אותן תהיות ושאלות שמעסיקות אותו, הסמיק וטלטל את רעמת שערותיו הארוכות שנפלה על מצחו והסתירה את עיניו, ואמר שלפי דעתו זה לא הגיוני שהיקום כולו מתנהל באופן מקרי ללא כוונת מכוון ושכל אחד יכול לעשות מה שמתחשק לו באותו רגע. הרי ברור שחייבת להיות איזושהי תוכנית לכל מה שקורה סביבנו, אמר ותלה בי עיניים שואלות. שאלתי איזו מין תוכנית הוא חושב שיש לעולם, והוא ענה שזה בדיוק מה שמעסיק אותו. שאלתי אם הוא מתכוון לתוכנית אלוהית. הוא השיב שאלוהים זאת רק מילה, רק שם, אבל תוכנית לפי הרגשתו חייבת להיות. שאלתי למה לדעתו אם יש תוכנית לעולם, רעיון שאני שולל מכול וכול, זאת בהכרח תוכנית עם ציציות במכנסיים וכיפה על הראש, ולא למשל בדיוק להפך. זה לא הצחיק אותו בכלל. הציצית והכיפה הן בסך הכול חלק ממערכת קודים, או יותר נכון סוג של תקשורת קוסמית שאנחנו בני האדם לא יכולים להבין.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*