חלק ראשון


ממואר


פרק 1


ספר ילדים


את דויד פגשתי כשעדיין גרתי בקומה בקינג ג'ורג', בין האחיות. הוא שאל, "את גננת?"


"לא."


"פסיכולוגית של ילדים?"


"לא."


"מורה?"


ניענעתי בראשי.


"אבל משהו שקשור לילדים, נכון?"


"אני כותבת להם."


"ידעתי!" הוא חייך חיוך מנצח, כאילו לא כולם תמיד יודעים. "ידעתי שקשור לילדים!"


יכולתי לראות איך הוא נראה כשהיה בן חמש וגם בן שלוש־עשרה. קצת מאויר. הגבות שלו — כמו שתי מברשות קשות מעוגלות, מעל ריסים ארוכים ומבט רך. זיהיתי מיד. הוא היה מהילדים הרגישים מדי, אלה שנשברו לחתיכות, וכשגדלו הצליחו לאחות את השברים. אני רואה אותם, את השורדים — מחוברים מחדש, עקומים יותר או פחות — בפנים של אנשים, בכל גיל, אפילו אצל זקנים מקומטים.


לפני שנים רבות כתבתי את הספר "רק גליה רואה אותם". כשאני מגיעה לבתי ספר וילדים שואלים אותי עליו, אני מספרת שגליה, גיבורת הספר, גרה בבית שבו גרתי כשכתבתי אותו, ושגם לי היתה שכנה, בעצם שתיים, הן היו אחיות, שקראו מחשבות של חתולים. ושגם לי גנבו את האופניים מחדר המדרגות, ושחשדתי באחד ההומלסים שגרו בגן הגדול מתחת לבניין שלנו. אולי כי בניגוד לרוב הקבועים שם, שהיו מעוכים לגמרי, הוא נראה כמי שנשארו לו עוד קצת כוח ואנרגיית חיים. קצת התביישתי בעצמי על החשד, ותהיתי למה הגיע לאן שהגיע, ואיפה אמא שלו, ואם יש לו ילדים. וגם: אם הוא תמיד ישן על אותו ספסל בגן כי שם הפנס מאיר במיוחד. אולי כשהיה ילד נורא פחד מהחושך, ומשהו מהפחד נשאר איתו? חשבתי, הלוואי שהיה לי חוש שישי, לראות זיכרונות ילדות של אחרים, ומשום שאין לי, נתתי אותו לגליה. היא לא מעוניינת בזיכרונות האלה. הם נופלים עליה בעל כורחה. אני, לעומתה, אוספת אותם, והם שמורים אצלי, גם אחרי שאלה שסיפרו אותם שכחו מהם ומסיפורי הילדות של אמא שלהם או דודה שלהם. גם אחרי שהאמא והדודה מתו. אפילו אחרי שהם עצמם עזבו את העולם. כמו השכנות שלי, האחיות.


לעתים רחוקות ומתוך תחושת חובה מעיקה היו האחיות מבקרות דודה ערירית בבית אבות. הדודה כבר היתה בשנות התשעים שלה, ולא זכרה הרבה, אבל לא שכחה את היום ההוא מסוף כיתה א', כששמעה את המורות מדברות על הצגת סוף השנה. המורות חשבו שהיא לא מבינה את השפה, כי דיברו ביניהן יידיש, ועם הילדים ברוסית, או להפך. והן אמרו, "היא שרה כל כך יפה. לאף אחת אין קול יפה כמו לה. היא חייבת לשיר את השיר של השושנה." והיא היתה כל כך גאה, הדודה־הילדה. "אבל מה יהיה?" דאגו המורות, "איך היא תעמוד מול הקהל? איזה מין שושנה היא תהיה עם הפנים המכוערות שלה?" ואז הן מצאו פתרון, כמו בסרט "שיר אשיר בגשם", המוכשרת מאחור, היפה מלפנים. המורות אמרו שהיפה תזיז את השפתיים, בלי להוציא קול, ואילו היא — המכוערת — תסתתר מאחוריה, ותשיר מבלי להיראות. יחד שתי הילדות ינופפו בזרועותיהן, כמו עלים גדולים ברוח, ואף אחד לא ידע שהקול הערב לא שייך לשושנה היפה. "היא באמת היתה מכוערת, הדודה," הודו בפני השכנות, אולי במעט הנאה, כי היא לא היתה דודה מיטיבה.


אילו היו כאן עכשיו, הן בוודאי היו מרימות גבה בגלל המילה "מיטיבה". כי מה רע ב"דודה טובה"? למה צריך את המילה המהונדסת, המתאמצת, הנצלנית? האחות הבכורה בוודאי היתה מדגישה ש"דודה טובה" מתאים יותר לזמנה של הדודה, ובעצם לכל זמן. והאחות הצעירה היתה מתקוממת כי נורא שנמנעים מלהגיד מילה פשוטה ויפה כמו "טובה", ומחדירים לתוכה את ה־י' הזאת שמרטיבה את ההגייה שלה. וכל זה כדי לנצל אותה, להפוך אותה לתכליתית. הן צודקות, כמובן, ואני משנה: היא לא היתה דודה טובה. ובכל זאת השכנות שלי הצטערו בשבילה, כי כמה נורא הרגישה אז הדודה כשהיתה ילדה, וכמה נורא להמשיך להיעלב במשך עשרות שנים, עמוק אל תוך הזקנה. ואין נחמה כי גם סוף הסיפור היה רע — הילדה ברחה מבית הספר לגינה ציבורית סמוכה, לבכות את לבה לבדה ("לבדיתי", המציאה מרים ילן־שטקליס מילה נחוצה. "לבדיתי לבדיתי ובכיתי", היא כתבה בשיר "לבדי"). וכשהאמא של הדודה־הילדה מצאה אותה שם, בסוף יום הלימודים, היא הורידה לה סטירה, בגלל הבריחה.


כשהייתי ילדה לא חיבבתי את השירים של מרים ילן־שטקליס. הם גרמו לי עוגמת נפש לא ברורה. בגלל כל החיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא, וכל הדמעות שזולגות מעצמן כי נורית הלכה לשחק עם ילד אחר. את הלחנים של שמוליק קראוס דווקא אהבתי. הם הכאיבו לי באופן עמום, כמעט מענג, אבל המילים — הרגשתי שהן חושפות סוד שעדיין אסור לגלות לנו, איזו אמת מרה. כמו אז, בכיתה ב', כשביום השואה גילגלו לתוך הכיתה טלווזיה על עמודים, והראו לנו ערימות נעליים קטנות של ילדים, ועוד ערימות, לא זוכרת אם של חפצים או של שלדים. הספיקו לי הנעליים הריקות כדי להבין שהעולם רע. באמת רע. וחבל שלא חיכו עם זה עוד קצת. כי כמו שלאה גולדברג אמרה, אסור לקלקל את האופטימיות הטבעית שיש לילדים. ולכן לסיפורים שלהם צריך להיות סוף טוב. טוב — לא במובן של מתקתק, בוודאי שלא מודבק ומאולץ. רק כזה שיש בו קצת תקווה או בדל נחמה. העיקר — לא בור הריגה. אסור לשבור את הילדים כבר בהתחלה. אחר כך, בלאו הכי החיים עושים את העבודה. והחוט האופטימי, שנשזר בעלילה עד סופה הטוב, משתלם לכולם — גם לקוראים וגם לכותבים. כי נוסף לאיכות התרפויטית הרגילה של הכתיבה, לכתיבה המיועדת לילדים יש התמחות אנטי־דפרסיבית. אולי בזכותה נקלעתי לז'אנר. ואולי מפני שספרות ילדים היא אחות חורגת של זאת המיועדת למבוגרים, ופחות נחשבת בעיני הנחשבים. הם לא קוראים אותה.


התחלתי לכתוב בניו יורק, באמצע שנות התשעים, כשעדיין גרתי עם החבר שבגללו נסעתי לשם. הוא פחד שנתחתן. "אל תדאג," הבטחתי לו, "לא אתחתן איתך." כי יותר מכול הוא לא התאים להיות אבא לילדים שלי. אם בכלל ילדים, רציתי שיהיה להם אבא נדיב, והחבר היה קמצן באהבה. מה שנתן כאילו מעצמו גרע. וילדים — מזה גם אני חששתי אז — מזיזים את עצמך מעצמך ונמצאים אצלך לפניך. "אני רואה את זה קורה לחברים שלי," הוא אמר כאילו גורל אכזר מצפה לנו, "הם נהיים משפחה." הרגשתי מכורה לו. אבל ידעתי שאין לנו עתיד. כבר היינו באמצע הסוף. הלבבות התקררו. המבטים התחמקו, הגופים התרחקו. קירות שקופים נעמדו בינינו. לא היה במה להיאחז. על הלב התחלתי להצמיח קרום הגנה. לא עזר, רק כשנפרדנו למדתי מה זאת גמילה.


עבדתי במשרד של שיפוצניק ישראלי, ותפקידי היה לחכות שהטלפון יצלצל ומישהו יבקש להשאיר לו הודעה. שם התחלתי לכתוב משהו, לעצמי. סתם, כי אף אחד לא התקשר, וכי יום אחד שכחתי להביא איתי חומר קריאה (ייתכן שהאחיות היו מתעכבות לרגע על "חומר קריאה", מוודאות שבמכוון לא כתבתי ספר או עיתון, כי רציתי להתייחס לקריאה כמו אל חומר שמשתמשים בו — תרופה, סם או אלכוהול).


מחשב כן היה במשרד של השיפוצניק, אבל לא חיבור לאינטרנט. מזל, כי מחמת השעמום, בזכותו, כתבתי על ילדה וילד, מילי ויובל, בני דודים, שכנים וחברים הכי טובים, שמתוכננת להם מסיבת בר־בת מצווה משותפת. כתבתי שמילי מוזמנת למשרד היועצת בגלל סיפור שכתבה לעיתון בית הספר. הסיפור הוא על ילד אחד שביקש מאבא שלו שיקנה לו כלב. אז אבא שלו ענה, לא רוצה. הילד ביקש, אולי בכל זאת? והאבא התעקש, בשום אופן לא. הילד בכה, ואמא שלו אמרה, חמודי, אל תבכה, אתה שובר לאמא את הלב. הילד הצטער על הלב של אמא שלו ושבר לאבא שלו את הלסת. הסיפור יצא לי ככה בלי מחשבה, הפתיע אותי ושיעשע. אם הייתי מעלה בדעתי שהוא יניע עלילה של ספר שלם ועוד לילדים, בטח לא הייתי מעזה לכתוב את הסיפור המופרע על הילד, הכלב והלסת, אפילו אם רק בשמה של דמות, אפילו אם היא רק שלחה אותו בבדיחות לעיתון הבית־ספרי. בטח הייתי מתייחסת אליו בחומרה, קובעת שהוא לא חינוכי, ולא נותנת למילי חופש יצירתי. אבל לא ידעתי, ובסיפור, אחרי שהטקסט של מילי מתפרסם בעיתון בית הספר והיועצת נזעקת, מתברר לקוראים שאבא של מילי עזב את הבית כשהיא היתה בת שלוש, נסע לאמריקה, ומאז אין לה קשר איתו. עכשיו היא מבקשת מיובל, המספר, שיעזור לה לאתר את האב החסר. היא רוצה להזמין אותו למסיבת הבת־בר מצווה שלהם. שני הילדים לבדם יוצאים לחפש אותו, ומגיעים עד אלי לניו יורק. בהתחלה זאת היתה רק דרך טובה להעביר את השעמום במשרד של השיפוצניק, ובעיקר להסיח את הדעת מחורבן האהבה ועצב הפרידה. מתישהו הבנתי שצומח לי ספר. וגם הבנתי שאם יהיו לו קוראים, הם יהיו בערך בגיל של מילי ויובל, על קו השבר שבין ילדות לנעורים.


מאוד התפלאתי, כי מה לי ולספרות שלהם? אז עוד לא הייתי מהאנשים האלה שקוראים להנאתם ספרי ילדים, או מצטטים מ"הנסיך הקטן", "בילבי" ו"פו הדוב". אפילו כשהייתי ילדה לא קראתי אותם. בעיקר בגלל לקות הלמידה, שחסמה לי את הצורה של האותיות בתחילת כיתה א'. עד אז חשבתי שאני ילדה מוצלחת. ופתאום, משהו נורא קרה: אפילו "דנה קמה", שתי המילים הראשונות שלימדו אז לכתוב, לא נכנסו לי לראש. הצורה שלהן לא נתפסה. איימו להשאיר אותי כיתה. בעיני רוחי ראיתי את כל הילדים בשכבה מתרוממים לכיתה ב', ואותי נשארת ב־א' עם ילדים שרק סיימו גן. איך זה יכול להיות? וכמה לא הוגן — לאחים שלי זה לא קרה. סוף־סוף נלקחתי לאבחון, וקיבלתי את האבחנה הנפוצה אז — מטריית הגג לכל ההפרעות והלקויות המוכרות היום — פגיעה מוחית מינימלית.


שנים אחר כך שאלתי את אמי, "לא נבהלת? אמרו לך — 'פגיעה מוחית'?"


"לא," היא ענתה, "אמרו לי 'מינימלית'."


אחרי שנקבעה האבחנה עם השם האומלל היא מצאה לי גלגל הצלה: מורה פרטית בהוראה מתקנת. היום יש בכל בית ספר. מאז החליפו "הוראה מתקנת" ב"הוראה מותאמת", כדי להימנע מלרמוז שמשהו אצלנו, הילדים לקויי הלמידה, מקולקל. ובכל זאת אני מעדיפה את "מתקנת", כי טוב להאמין שלא הכול חסר תקנה.


למורה שלי היתה שיטה נהדרת, לפחות בשבילי. תחילה, ביקשה ממני לבחור צילום במגזין ולספר עליו בקצרה. את הסיפור הקצר, לפעמים שיר קצרצר, היא זאת שכתבה. כתבה יפה, בלי שגיאות, בלי מאמץ או תסכול. הניחה את היצירות הקטנות שלי על הדף, כמו עבודת קליגרפיה. ואז הוצאתי את מילות הסיפור מהמילון, העתקתי לכרטיסייה, כתבתי אותן שוב ושוב ושוב ושוב, בהתחלה כל אחת לעצמה, ואז אחת ליד השנייה, עם אצבע רווח ביניהן, ושוב ושוב ושוב. ואחרי שהצלחתי לכתוב את כולן בלי שגיאות ועם רווחים, היא נתנה לי להדפיס את הסיפור במכונת כתיבה. זה היה החלק האהוב ביותר, ההקלדה־הדפסה. וגם המעטפה, שלתוכה הכנסתי רק מילים אהובות. אני לא זוכרת אם בחרתי מילים בגלל המשמעות או הצליל, או כאלה שהיו קלות לכתיבה. לא יודעת אם נמנעתי ממילים שדרשו מאמץ או שבכל זאת התאמצתי עליהן בגלל המשמעות. כך או כך, המעטפה עם המילים האהובות שלמדתי לכתוב, הלכה ותפחה. כיתה ב' עוד היתה קשה מאוד, ג' — בסדר, ובכיתה ד' כבר היה טוב, הכי טוב בשתים־עשרה שנות בית ספר. אפילו התאהבתי בילד שישב לצדי, וגם הוא — ככה הרגשתי — אהב אותי. באותה שנה, המורה המצילה, עבריה שמה, אמרה לי לא לבוא אליה יותר, כי כבר לא הייתי צריכה. הצטערתי. אהבתי לבוא אל החדר ההוא בביתה, לשבת לשולחן הכתיבה שמעליו היתה תלויה תמונה ממוסגרת של אֵשֶר — תנינים מהלכים על כרכים עבים. והצלחתי ללמוד אצלה, להפנים את הצורה של האותיות, לזהות כדי לקרוא, ולשחזר כדי לכתוב. היו לה כל מיני טריקים שמישים, בלתי נשכחים. למשל, איך להבדיל בין חולם לשורוק, כלומר — איך לדעת מתי לשים את הנקודה באמצע ה־ו' ומתי מעליה? קל — מעליה, כמו אוֹר, שמגיע ממנורת תקרה או משֶמֶש, צליל של O. באמצעו כמו "אוּי, כואבת לי הבטן", צליל של U. עד היום כשצריך להבדיל בין אוֹרי לאוּרי — אני מרגישה את האור נדלק מעל ה־ו' של האחד, ואצל השני את ה־ו' מתקפלת מכאב באמצעה.


יותר מכול אהבתי את הנס שקרה לי אצלה: המצאתי סיפורים, כתבתי אותם, הקלדתי, ואיגדתי לספר. בחדר העבודה שלה הייתי סופרת, וחשבתי שאם לא אבוא אליה, לא אכתוב יותר, אבל עבריה אמרה שנראה לה שכשאגדל אהיה משוררת או סופרת. היא גם אמרה שאם אקרא הרבה ספרים, אוכל להיפטר משגיאות כתיב, לתמיד, ולהיות תלמידה טובה כמו כולם, אם לא יותר. ובאמת, התחלתי לקרוא הרבה, מתוך תקווה והחלטה שלעולם לא יהיו לי שגיאות כתיב, וגם מתוך הרצון להיות תלמידה טובה, ובעיקר, לא נעים להודות, בגלל ה"אפילו יותר מכולם", שהבטיחה. המשכתי לקרוא, בלי תכלית, רק מאהבה. חבל שהספקתי רק אריך קסטנר אחד או שניים, את "אבא ארך רגליים", "שרה גיבורת ניל"י", ומהם דילגתי ישר למדפי השואה, למחנות ההשמדה.


מה לי ולילדים? תהיתי כשהבנתי שאני כותבת להם, אז במשרד של השיפוצניק בניו יורק. הייתי רחוקה מילדים, ורציתי להתרחק עוד יותר. שנאתי שאמרו שבוודאי אהיה גננת או מורה, שאני הכי מתאימה לעבודה עם ילדים, פעוטות או נוער. הרגשתי שזה קשור לקוטן שלי, לעיגוליות, לקול המתוק מדי, או לאיזה פגם אחר שלא מאפשר לי לעלות כיתה, לעולם האמיתי של הגדולים. ריחמתי אז על ילדים — בלי כל שכבות העור, שתודה לאל, רובנו מגדלים עם השנים. בודדים, נתונים לפחדים, לא מבינים את עצמם, גם לא את העולם שבו הם נתינים. יאנוש קורצ'אק אמר שהם כמו נוכרים בארץ זרה.


ולא רק ריחמתי עליהם אז. גם פחדתי. מהאלימות שיכולה לפרוץ אצלם — קללות, דחיפות, מכות, בלי שליטה. חזק מול חלש, רבים מול יחיד. מובן שפחדתי כשהייתי ילדה, אבל הפחד לא עבר כשגדלתי. בתקופה הקצרה ששירתִּי כמורה חיילת בבית ספר בעיירת פיתוח, הרגשתי מאוימת במיוחד מתלמיד בכיתה ב', מוכה בבית ואלים בחוץ. מדי פעם, בשפתיים קפוצות ומבט חודר, היה מעביר אצבע על הצוואר, לאיים שישסף לי את הגרון. יכולתי לדמיין אותו עושה את זה, וגם ילדים אחרים — זורקים עלי כיסאות, שמים לי רגל במדרגות, דוחפים מעבר למעקה.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*