רגע לפני שמתחילים
הספר שלפניכם הוא סיפור בדוי, אך הוא כולל תיאורים של אירועים קשים, דומים לאלה שהתרחשו במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר.
מופיעים בו תיאורים של אלימות, אובדן, פחד וטראומה.
אם הנושאים הללו עלולים לעורר קושי – מומלץ לגשת אל הקריאה באחריות, בזהירות, ובקצב שנכון עבורכם.
מה אם היו אומרים שנותר לך רק לילה אחד...
פתח דבר
7 באוקטובר 2023 פגש אותי ואת יובל, בן זוגי, בטיול גדול בארצות הברית, בין הגבעות הירוקות של ניו המפשייר לחופי מיין. בשעה שתיים בלילה התחילו להגיע הטלפונים. אני, שאף פעם לא מכבה את הטלפון כי אולי ילדיי הבגירים יתקשרו, עונה מייד.
"אימא, תדליקי אור, תתחברי לערוצי החדשות, יש מלחמה. אזעקות בכל הארץ, מחבלים בשדרות. בלגן."
שום ספר הדרכה ברפרטואר הישראלי לא הכין אותנו לימים שבאו אחרי.
כשעה מאוחר יותר עדכנו חברינו הטובים, אלדד ואורנה, שבתם גילי נעדרת. במונחים של לפני 7 באוקטובר, הילדה בלי סוללה בטלפון או סתם נרדמה. אבל לא. ההודעות מהדרום מעוררות חרדה. מתחילים בירורים וחיפושים אחר גילי.
כבר באותו יום, אלדד ואודי – חבר נוסף – יורדים דרומה והעדכונים משם מטלטלים.
"עוד מאה שנה ידברו על זה." אומר לנו אודי.
היינו בטוחים שהיא מתחבאת בחממה או פרדס, אולי הצליחה לרוץ למושב סמוך. זו גילי, היא תדע להתמודד עם כל מצב.
בערב כבר הבנו שמשהו נורא קרה. לצד הדאגה לגילי, קיבלנו שברי מידע. הדודים שלי שלמה ואסנת גולני חולצו מקיבוץ ניר עוז אחרי שעות ארוכות בממ"ד ובמקלט. בן דודו של יובל, אליהו אורגד ז"ל נרצח בקיבוץ כפר עזה, הידיעות מהארץ מטלטלות. אחרי שלושה ימים של בכי, דאגה וכאב, הגיעה החדשה הנוראה מכול, גילי זוהתה. היא נרצחה במסיבת הנובה.
עוברים כמה ימים שבהם אנחנו מחפשים טיסות חזרה. כל חברות התעופה ביטלו, ואנחנו תקועים בניו יורק עם לב שבור. לבסוף אנחנו מצליחים להגיע לארץ לימים האחרונים של השבעה. את הלוויה ראינו בזום, ממררים בבכי בחניון של מקדונלד'ס על הכביש המהיר בין בוסטון לניו יורק.
מייד כשאפשרו להגיע לדרום, לאזור המסיבה, הגענו לחניון יער רעים. הדי ההפצצות מעזה החרידו את שלוות הנגב המערבי. פטריות עשן נראו באופק. סרטי משטרה עדיין הקיפו חלק מהמתחמים, עצי אקליפטוס דוממים, שלטים הפוכים. אזור אסון ששום דבר בו לא מעיד על הטבח הנוראי והאכזרי שבוצע בצעירים התמימים שבאו לרקוד.
פגשנו שם אנשים שסיפרו על הימלטות ובריחה בבוקר המסיבה. המקום והאנשים עוררו בי צורך עז לכתוב, לנסות לדמיין ולו במעט את מה שהתחולל במקום. הגענו שוב ושוב, לנסות להבין את נתיבי המילוט ואת המלכודת הנוראה. סיירנו באזור, בנחל גרר, בשדות ובחורשות שמסביב.
"רסיסים של אוקטובר" נכתב בהשראת אירועי מסיבת הנובה. אין בו ניסיון לדייק את ההתרחשויות או להביא סיפורי אנשים ספציפיים. הוא מקבץ מספר לא קטן של דמויות דמיוניות שחייהן הצטלבו במסיבה, בשעות שקדמו לה ובשעות שלאחר הטבח.
כי כולנו רסיסים של אוקטובר.
יום ראשון 8.10.2023
06:29 קובי
אני מביט במראה הקטנה של צד הרכב, בקושי מזהה את עצמי. זיפי זקן בני יומיים, עיניים אדומות. אני משפשף אותן בכפות ידיים מלוכלכות. עשרים וארבע שעות שלא ישנתי. אני לא מצליח להיזכר מתי אכלתי או שתיתי בפעם האחרונה. אולי ארוחת ערב ביום שישי, ליל שמחת תורה, אולי קפה בתחנת הדלק או באוהל הגדול שהוקם אתמול בבהילות בפיקוד בשעות הלילה המאוחרות. אני מכבה בעייפות את הסיגריה בעקב הנעל, מניח את הבדל בכוס חד-פעמית. הרגל ישן, לא לזהם את הזירה.
איזו זירה אני יכול לזהם פה? אני חושב לעצמי, כל הנגב הוא פאקינג זירה, אולי אפילו צפונה מכאן. המראות רצים לי כמו ב"עובדה" של אילנה דיין. זאתי, תהיה לה פה עבודה לשנים.
הנייד מצלצל שוב. אני מסובב את המסך אליי. אני רואה את השם, והידיים שלי מתחילות להזיע. אני מתלבט אם לדחות או להתעלם, אבל אני בחיים לא מסנן אותה. היא ישר תחשוד. אני מנגב את הידיים על החולצה ועונה.
"שוש... אני אחזור אלייך. אף אחד לא ראה אותם. אין לי תשובה בינתיים." אני אומר לאחותי ומנתק.
יום שישי 6.10.2023
07:00 אמילי
מזל שגיהצתי את המדים אתמול. אני שונאת לגהץ, אבל את המדים של המשטרה אני תמיד מגהצת לאט ובאהבה. שנסונים צרפתיים מתנגנים ברקע כשאני מתיזה על המדים ספריי ריחני. מאז שסיימתי את קורס השוטרים, זה ריטואל קבוע של ימי חמישי בערב, אם יש לי משמרת בסוף שבוע. נאוה, הפסיכולוגית שלי, אמרה לי באחד הטיפולים שאולי זו הדרך שלי להרגיש "קונטרול", כי בתור ילדה לא הייתה לי הרבה שליטה בחיים שלי. אולי. לדעתי זה כי במשטרה, ובכלל בארץ, אני מרגישה הרבה יותר שייכת מבכל מקום אחר. זה לא אומר שאני לא מתענגת על קרואסון טבול בקפה מדי פעם. כן, כן, מנהג שהישראלים אף פעם לא מצליחים להבין.
האמת, המסיבה בסוף השבוע הזה של סוכות ושמחת תורה באה לי בטוב, תוספת יפה למשכורת, הרבה שעות ועוד בשישי-שבת. שמחתי שפקד ניסו בחר בי לצוות שלו שמאבטח את המסיבה.
הבוקר הייתי בשיא הערנות מהרגע שצלצל השעון של הטלפון. תכננתי לצאת לריצה וקפצתי מהמיטה. גיליתי שאם לא חושבים על זה, כלומר ישר קמים מהמיטה, הרבה יותר קל. כשאני נשארת להתנמנם במיטה לא בא לי לצאת מהפוך הנעים והריחני שלי.
אני בודקת את הרשימה שלי, מקווה להספיק כל מה שתכננתי לבוקר: לק-ג'ל, קפה עם רעות ואז אצא לתחנה. את אימא לא אספיק לראות היום. עוד נקודה לרשימת רגשות האשם לפגישה הבאה עם נאוה. אני דווקא חושבת שאני רואה אותה הרבה, איכשהו זה אף פעם לא מספיק. ככה אני מרגישה. בעיקר כשיש לי משמרות בחגים. אני מסתכלת סביבי, המיטה מסודרת כבר, המצעים מתוחים, הרצפה מקורצפת, המטבחון מסודר. יחידת הדיור שלי פה במושב אומנם קטנה אבל מתוקתקת. כששכרתי אותה חשבתי רק על הקרבה למשפחה שלי ולכמה חברות טובות. כשעליתי מצרפת בגיל חמש רק עם אימא שלי ואחותי, הצטרפנו למשפחה של אימי שגרה ברובה באשדוד. אבא שלי נשאר בפריז. היינו נוסעות אליו בקיץ והוא היה בא לבקר בחנוכה. כשקצת גדלתי הבנתי שזה בדיוק בחופשת הכריסמס. בקיץ, ב"ואקאנס" – החופשה השנתית, הוא היה לוקח אותנו לניס, לחופי הים הקסומים. אני התגעגעתי לאימא גם בחופשות הקצרות. אחותי התגעגעה לאבא כל השנה ובגיל שש עשרה היא ביקשה לחזור וללמוד שם. אני כבר הייתי לגמרי "יזראליאן" והמשכתי לנסוע לבקר אותם בחופשים. כשהתגייסתי לצבא ואחר כך למשטרה, החופשות האלה הפכו יותר ויותר נדירות. המחשבות שלי חוזרות מהעבר לכאן ועכשיו. אני טסה לפריז ביום ראשון, אחרי סוכות. אני מסתכלת על כרטיס הטיסה שמונח על השידה, ליד המיטה שלי יש טרולי קטן. הכול ארוז ומוכן. גם אני. אחרי המשמרת הארוכה, אימא תיקח אותי לשדה התעופה ביום ראשון, יהיה לנו קצת זמן לדבר בדרך. אשלים שעות שינה בטיסה.
