“אודיסיאה מודרנית של ארבעה נערים מתבגרים במסע לרוחב ארצות הברית מניו יורק לקליפורניה.
אמט - בן 18, משוחרר פנימיה "רכה" לעברינים צעירים, שעושה את הדרך לפגוש את אמו ולבנות חיים חדשים. מנהיג טבעי.
וילי - אחיו בן השמונה, ילד/נער שמכיר את המציאות ובעל תושייה מרשימה.
דאצ'ס ובילי ש"מתלווים" לאמט במסעו, החל מבריחה בתא המטען של סטודיבקר, שלקח את אמט לביתו, דרך ניו יורק ועד קליפורניה.
רביעיה קמרית בה כל אחד בעל צרכים לעצמו ועדיין מחוייב לקשרים של הקבוצה.
וכמו ברביעיה קמרית, ההרכבים שנוצרים בסיפור משתנים בהתאם לנסיבות.
הספר בן 560 העמודים, בנוי "מיחידות אירוע" כתובות, ומסודרות כאותם בונים המניחים בלוק אחר בלוק ויוצרים נדבך, ולבסוף משלימים את הקיר.
התאים האלו הם לשדו של הספר, שבתוך כדי כך, חושפים את סצנות החיים והאנשים במדינה זאת. החל מנזירה בבית יתומים בו שהה אמט ואליו הוא חוזר כדי לשמח אותם בקונפיטורת תותים, מול שיכור בקרון רכבת שנוסעת לניו יורק, או שוטר, שעורר את כעסי, על דוח חניה שהוא רושם למכונית בניו יורק. ובדיעבד אמרתי לעצמי "כולם צודקים".
הסופר מטיב לתאר סצנות וביקורת חברתית, כאשר לדוגמה, וולי שסובל מליקוי כלשהו, מנסה להראות יכולתו בדיקלום נאום לינקולן על חירות הפרט בכינוס משפחתי. המכשולים שהוא נתקל בהם מוחלקים לבסוף על ידי דיקלום משותף של כל הנוכחים.
ואת זה מסכם המחבר במילים "אין ספק שכך התכוון אברהם לינקולן שידקלמו את נאומו. לא כילד קטן העומד לבדו בראש השולחן בז'קט מגרד, אלא כארבעה דורות המדקלמים יחד כאיש אחד."
תובנות כאלו, מטבעות לשון, ומצבים נפלאים זרועים בספר בכל מקום.
הספר מומלץ לקריאה, בקצב של נסיעת הרכבות באותה תקופה.
הטוב ביותר, בשיטה לקרוא מספר פרקים ולנוח.”

“ספר טוב ברובו. אמט חוזר לביתו ממוסד לעבריינים במכוניתו של המנהל. בבגז' מתחבאים שני נערים אחרים ומופיעים בביתו של אמט. אמט ואחיו בילי מתכוונים לנסוע עם האוטו שלהם לקליפורניה, אך הנערים מבקשים קודם לנסוע לכוון ההפוך: לנויורק על מנת לקבל איזה סכום כסף שיתחלקו בינהם.
הסיפור הופך להרפתקה נפלאה.
בדרך כלל אני לא אוהב לקרוא ספרים מעל 450-500 עמודים (לספר 560 עמודים) , אבל הייתי מרותק כל הספר עד שהגעתי בערך לעמוד 400 ושם העלילה התחילה קצת להתברבר ולדעתי פגמה מעט בספר. זה מה שהוריד את הניקוד מ 5 ל 4.
סה"כ ספר מומלץ.”

“ניגשתי אל "לינקולן אקספרס" עם חשש. בעלי נטש את "ג'נטלמן במוסקבה" של אותו סופר בגלל "כבדות" סטטית, ופחדתי להיתקל באותה חומה. אלא שמבחן המציאות של עמודי הפתיחה ניפץ את החששות: טאולס הנוכחי הוא חיה ספרותית שונה לחלוטין – יצירה שנעה על גלגלים, חומקת משבלונות ומציעה יופי שקט ואינטליגנציה שכובשת מהרגע הראשון.
העלילה נפתחת ביוני 1954. אמט בן ה-18 משתחרר מחוות שיקום, ובאמתחתו תוכנית מגובשת לנסוע עם אחיו הקטן בן השמונה, בילי, במכונית סטודיבייקר כחולה לעבר קליפורניה. אלא ששני חברים מהמוסד, דאצ'ס ווולי, מסיטים את המסלול לכיוון הפוך לחלוטין – אל ניו יורק.
לב הקסם נעוץ בכתיבה הרהוטה והמלוטשת. טאולס הופך כל פרט קטן למלאכת מחשבת פסיכולוגית. בספר אחר, תיאור ממושך של האזנה לפרסומות ברדיו היה נתפס כטרחנות; כאן, התמוגגתי מכל שורה, משום שהרדיו משמש צוהר ממיס לנפשו העדינה של וולי. השהות במחיצת הדמויות היא הנאה צרופה מהמילה הכתובה. החוויה אינה של מותחן עלילתי, אלא של חיבור עמוק לנשמה של הגיבורים.
העיצוב הפסיכולוגי חודר מתחת לעור. בילי בן השמונה הוא ילד קסם חכם וממיס, ומולו ניצב דאצ'ס – טיפוס הזוי ומרתק הפועל לפי מנגנון כפרה וצדק קארמתי מעוות לחלוטין. וולי המתוק והתמים! גם ניהול נקודות המבט מבריק: הבחירה להעניק דווקא לדאצ'ס את הגוף הראשון מאלצת אותנו להבין את הלוגיקה המשונה שלו מבפנים, בעוד המעברים המפתיעים לנקודות מבט של דמויות משניות, כמו הכומר או יליסס, מוכיחים שאין כאן ניצבים – לכל אדם בדרכים יש עולם ומלואו.
אלא שלצד רגעי שיא רגשיים, הישורת האחרונה סובלת מתקר חריף. המבנה המהודק שהוביל בספירה לאחור קרס בסיום אל תפניות מבאסות ומאולצות שאינן מתאימות לרוחו של הספר. גורלן של הדמויות בסוף הרגיש כמו ניסיון כפוי לייצר סגירת חשבונות מלאכותית – מהלך חפוז וצורם שאינו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי העדין שליווה את היצירה, והותיר טעם מאכזב.
השורה התחתונה: "לינקולן אקספרס" הוא ספר מופלא ברובו הגדול, הכתוב בכישרון פנומנלי ומעניק חוויה ממגנטת. חבל שדווקא בקילומטר האחרון, בחר הסופר לפנות לנתיב שגזל מהיצירה את הקלוז'ר המושלם שהגיע לה.”