פרולוג


מארן


בלילה שבו החלטתי למכור את נשמתי, לא נראה ירח בשמיים. המים היו כהים כמו דיו של תמנון ואני פחדתי — לראשונה מזה זמן רב. כאילו הבנתי לא רק מה אני עומדת לעולל, אלא גם מה כבר עוללתי.


חודש קודם לכן עזבתי את המשפחה שלי בלי לחשוב פעמיים. הפניתי את הגב לאחיות שלי, לאבא שלי, לממלכה שבראשה הוא עומד ושחיתי לעתיד אחר כאשר רק הכריש שלי, ניל, מלווה אותי. תמיד הייתי פזיזה ואימפולסיבית, ותמיד רציתי יותר ממה שיכלו להציע לי החיים המשמימים במעמקי לימוֹֹנוֹס, אבל אף פעם לא עשיתי משהו כל כך נמהר ומסוכן. אף פעם לא עזבתי את הבית.


זה לא שלא פיזרתי רמזים. כמה פעמים שוטטתי בין הגבעולים הירוקים והארוכים של יער האצות לצד אָשֵׁרָה ודיברתי על הרצון הגדול שלי להתרחק משם, או ששחיתי בגני האלמוגים עם לרימַאר וייחלתי לחיים שיהיה בהם משהו מעבר למה שאבא שלי תכנן למעני: להיות נסיכה בתואר בלבד, לעולם לא להיות מלכה, לעולם לא להיות בעלת כוח משלי.


אז יום אחד פשוט עזבתי. התחלתי לשחות דרומה לאורך החוף, השארתי את הים ואת הממלכה מאחוריי ופניתי לעבר מים חמימים יותר, עמוקים ואפלים יותר. ניל ליווה אותי, הוא היה המגן הנאמן שלי מאז שנולדתי ואף פעם לא שאל אותי מה אני עושה.


בסופו של דבר התעייפתי ושלחתי את ניל אל פני המים כדי לבדוק אם יהיה בטוח להציץ. כשהוא אמר שכן, עליתי גם אני והגחתי מבין הגלים.


עולם חדש לגמרי חיכה לי שם. במקום הנוף הצחיח והסלעי שהקיף את לימונוס, כאן הכול היה שופע וירוק, ותוכים התעופפו מבין העצים וצווחו. השמיים היו פחות כחולים מהשמיים בבית, אבל מסביב היו פסגות הרים מכוסות צמחייה עבותה, והעננים הכהים הגדולים שקרבו מעליהם בישרו על דרמה וסכנה.


על החוף ראיתי את הגבר הכי יפה שראיתי מימיי.


כמובן, כבר ראיתי גברים בעבר. לפני שאימא שלי נעלמה, היא נהגה להביא אותם למעמקי לימונוס ולהציע לנו את האיברים הפנימיים שלהם למאכל. אשרה, הבכורה, קיבלה את הלב, לרימאר קיבלה את הכבד ואני לרוב קיבלתי את הכליות. תמיד רציתי את הלב של האיש, אבל אימא שלי אמרה שעליי להרוויח את הזכות לכך. אף פעם לא יצא לי לשאול אותה איך אוכל לעשות את זה, כי לילה אחד מלחים משו אותה מתוך המים ויותר לא ראינו אותה.


כסירנות, הדחף הראשוני שלנו הוא למשוך גברים אל מותם. אנחנו מפתות אותם, מטביעות ואז אוכלות. הגוף שלהם מספק לנו כוח וחומרים מזינים שמספיקים לנו לחודשים. הם מעדן נדיר ומבוקש ביותר. אבל אני מעולם לא צדתי גבר, ולמרות שהדחף הראשוני שחשתי כשראיתי את הגבר המסוים הזה היה לפתות אותו כדי לחסל אותו — אני רציתי רק לפתות. הייתי אז רק בת שש־עשרה, עוד לא מבוגרת, וכשראיתי אותו משהו התהפך לי מבפנים. הרגשתי בגללו דברים שמעולם לא חלמתי שארגיש. זה היה רעב, אבל אחר, לופת יותר.


איזו טיפשה הייתי.


התאהבתי בו תוך שניות, התשוקה שלי בלעה אותי לגמרי, והגבר הזה נהפך לאובססיה שלי. ימים שלמים הסתתרתי מאחורי הסלעים במים הרדודים ועקבתי אחריו בזמן שניל חג מאחורי במים. בן האנוש טייל עם קבוצת אנשים ששירתה אותו על ימין ועל שמאל. בלילה הוא ישן באוהל על החוף והבד הלבן הזכיר מפרשים של אונייה. זרם בלתי פוסק של נשים נכנס לאוהל ונבלע בו והאנחות הקולניות שהשמיעו הכאיבו לי פיזית מרוב השתוקקות וקנאה. בימים הוא נח על החוף ואירח אנשים, והם זללו מזון משובח. שמתי לב שאני רוצה לטעום מכל מה שהם אוכלים, אבל נאלצתי להסתפק בצדפות וסרטנים ובמלפפוני ים שחיו במים הרדודים שסביבי.


לא הבנתי אז אנגלית, אבל בסופו של דבר הבנתי שהאנשים פונים אליו בשם 'הנסיך אריק'.


כן הבנתי שאני רוצה שהוא יהיה שלי. שהוא יהיה משהו שסוף־סוף אוכל לומר ששייך לי. כל החיים הרגשתי מתוסכלת ובודדה כל כך: אבא שלי היה טוב לב אבל נוקשה ומרוחק, האחיות שלי היו האור בחייו אחרי שאימא שלי נעלמה. אבל אני נשארתי עם ניל, וזהו. אף אחד אף פעם לא זרק מבט לכיוון שלי ולא שאל מה שלומי. הייתי סתם האחות השלישית שתופסת ממש יותר מדי מקום בים. אפילו הסירנות האחרות בממלכה התעלמו ממני. למרות שבתוך המשפחה שלי הייתי אף אחת, בשביל מי שמחוץ למשפחה הייתי שונה ומלכותית מדי מכדי שיתיידדו איתי.


אז בטיפשותי חשבתי שאם אשיג את בן האנוש הזה, את הנסיך אריק הזה, והוא יהיה שלי — אז כבר לא אהיה לבד. אבל הוא חי על היבשה ולעולם לא ישרוד יותר מדקות ספורות מתחת לפני הים. הוא לעולם לא יוכל להשתייך לעולם שלי.


ואז הבנתי שאני אצטרך להשתייך לעולם שלו.


כשהייתי ילדה הזהירו אותי מפני מכשפות הים, יצורים בעלי יכולות כישוף שאפשרו להן לשנות צורה כרצונן ולחיות גם מעל למים וגם מתחתיהם. בני אדם אומנם מפחדים מסירנות, אבל אנחנו מפחדות ממכשפות הים. הן מסוגלות להגשים לנו משאלות, אבל למתנות שלהן תמיד יש תג מחיר.


הייתי צעירה ועקשנית ולא זהירה. רציתי הרפתקאות ורציתי להכיר את החיים מעל לפני הים, רציתי להיהפך למשהו שיהיה יותר ממה שהייתי. רציתי אהבה.


ולכן החלטתי לזמן מכשפת ים. האחיות שלי סיפרו לי שהמכשפות אוהבות מנחות של חפצים בוהקים ושהן ייענו לשירת הסירנה שלי. ערב שלם התרוצצתי במעמקי הים וחיפשתי חפצים שיתפסו את העין שלי, כמו אלמוג צבעוני במיוחד בגווני אדום, כתום וצהוב עזים, כוכב ים זעיר וסגול, אצות נדירות בצבע כחול זוהר ופנינים ששליתי במיומנות מתוך צדפות סרבניות.


אחרי שליקטתי את כל חפצי הים הבוהקים שחיתי למעמקי נקיק שקירות הסלע והאלמוגים שלו התרוממו בחדות סביבי, מקום עם אקוסטיקה מדהימה. ואז התחלתי לשיר.


ככל שהבנתי, לא הייתה שירה מסוימת שמזמנת את מכשפות הים — הן נמשכות אלינו פשוט בגלל הקול שלנו. לכל הסירנות יש קול יפהפה ומכשף, וגם לי. פשוט לא אהבתי לשיר, כי אז כל תשומת הלב התמקדה בי (אלא אם כן האחיות שלי שרו גם, ואז אף אחד בכלל לא שמע אותי).


אבל שם שרתי. שרתי למכשפת הים, שרתי את הרצון שלי לעשות איתה עסקה, את הרצון שלי לחיות על היבשה ולכבוש לב של גבר, ובתום פרק זמן שנדמה לי כמו נצח, ניל התחיל לחוג סביבי בצורה מגוננת ואותת לי שהיא מתקרבת.


ראשונות הופיעו הזרועות. הן היו דומות לחבלים עצומים וחלקים שהסתיימו בכפתורי יניקה והיו מכוסות לאורכן בעור סגול ועתיר נקבוביות. הזרועות לא היו של מכשפת הים אלא של אחד הקראקֵנים, ממפלצות הים העצומות שהיו בשליטת המכשפות.


שאר גופו של הקראקן הסתתר במעמקים הכחולים והעכורים של האוקיינוס, אבל הצלחתי להבחין בזוג עיניים צהובות שזרחו לעברי באור חלוש.


ואז הגיעה אדוניה המפלצת שצעדה לקראתי על שתי רגליים על קרקעית הים, עירומה לגמרי.


היא הייתה מהממת. שמעתי שמכשפות הים הן זקנות מכוערות, אבל היא הייתה שונה מאוד. היא הייתה רכה וחיוורת, בעלת שיער לבן ארוך שהתנחשל סביב ראשה כמו נחשי ים. היא נראתה בעיקר אנושית, ואני מייד קינאתי בה.


"מתוקה," היא אמרה לי, בקול שהתנגן בשקט. "ספרי לי מה מציק לך."


הייתי המומה כל כך שבקושי הצלחתי לדבר.


"קראת לעזרתה של מכשפת ים, לא?"


הנהנתי והיא התקרבה אליי. ניל התכוון לחצוץ בינינו אבל לפני שהספקתי לומר לו שאין צורך, אחת הזרועות נשלחה אליו בתנועה חדה ולפתה אותו. ניל זעק בצליל חד שרק יצורים מעטים מאוד מסוגלים לשמוע והקראקן כרך את הזרוע שלו סביב מרכז הגוף של ניל ומחץ אותו בחוזקה.


"לא, תפסיק!" צעקתי. "אל תפגע בו!"


אדוניה הסתכלה עליי בלגלוג וכל היופי שלה כאילו נעלם פתאום. יכול להיות שהייתה יפה, אבל היא הייתה קרה ואכזרית ומייד ידעתי שאסור לי לסמוך עליה. "זה אמצעי זהירות. נראה איך זה יתקדם פה, ואולי אשחרר אותו. אחרת..."


הבנתי את האיום. זימנתי אותה כדי שתעשה לי טובה ועכשיו השליטה בידיים שלה.


"ספרי לי מה את רוצה, מתוקה," היא אמרה ונשמעה משועממת. "כדי שנוכל להזדרז עם העסקה הזאת. אני לא אהיה פה כל הלילה."


לרגע בכלל שכחתי למה קראתי לה, מה דחף אותי לעשות דבר פזיז כל כך כמו לזמן מכשפת ים. אבל אז נזכרתי. התשוקה שבתוכי, הצורך להשתייך למישהו ולמקום כלשהו — הם היו חזקים מכדי שאוכל להתעלם מהם.


"ראיתי גבר על החוף," אמרתי, והעיניים האדומות והנוקבות שלה הצטמצמו לחרכים. "קוראים לו הנסיך אריק. אני רוצה להיהפך לבת אנוש ואני רוצה שהוא יתאהב בי. את יכולה לעזור?"


היא צחקקה בלי שום נימה של שעשוע. "אוי, חומד. כן, אני יכולה לעזור. אבל לכל דבר יש מחיר."


הסתכלתי על הפריטים הבוהקים שליקטתי בים ואחת מזרועות הקראקן נשלחה ואספה אותם בבת אחת. כל המאמץ הזה — לשווא.


"את חושבת שזה יספיק לי?" צחקה אדוניה. "כל כך תמימה. תגידי לי, בת כמה את?"


"שש־עשרה," הצלחתי לומר.


"שש־עשרה. כל כך צעירה. ואת חושבת שבגילך את יודעת מה זאת אהבה?"


לא עניתי.


היא בחנה אותי רגע. "אבל אני רואה שאולי מה שבאמת מציק לך זה שבבית את לא מרגישה אהובה. חוסר שביעות רצון מסוים. תחושה שאת לא שייכת. נכון?"


הנהנתי. שלחתי מבט אל ניל כדי לוודא שהקראקן לא מכאיב לו, אבל פתאום אדוניה הייתה ממש מולי, והציפורניים החדות שלה ננעצו בסנטר שלי והכריחו אותי להסתכל לה ישר בעיניים.


"אז ככה," היא אמרה. הרגשתי אבודה בתוך ספירלות העיניים האדומות שלה, כמו אלמוג במערבולת. "אני אגשים את המשאלה שלך, אבל אקח משהו שלך בתמורה."


עצם העובדה שהיה ביכולתה להגשים לי את המשאלה, גרמה ללב שלי לדלג משמחה גם למחשבה על כל מה שיתאפשר לי — עד כדי כך ששום מחיר לא נראה לי גבוה מדי.


"מה את רוצה?"


"את הקול שלך," אמרה בפשטות.


"הקול שלי?"


"הוא נפלא," היא אמרה בבוז מסוים. "כולנו יודעים שסירנות מסוגלות לפתות גברים למעמקים בשירה שלהן. אני רוצה שתהיה לי היכולת לעשות את זה גם. הקראקנים הם חיות מחמד נהדרות, אבל הם חסרי עידון. הם יודעים רק להרוג ולפצוע ולהרוס, הם לא יודעים לפתות."


"אבל את מכשפה. אני בטוחה שאת כבר יכולה לעשות את זה לגברים."


"לא כל הגברים הם אותו הדבר," ענתה בחדות. "יש כאלה שחסינים בפני קסמי המכשפה. הקול שלך הוא לא רק משהו ששומעים. אני אצטרך גם את הלשון שלך."


"הלשון שלי!" צעקתי.


"לשון של בת ים היא בדיוק המרכיב החסר בספר הלחשים שלי."


"קחי את הזנב שלי, אם תיתני לי רגליים," מחיתי.


"אה, אני אכן אקח גם אותו. עכשיו תקשיבי לי, חומד, כי יש לך רק הזדמנות אחת להחליט. הכישוף שלי ייתן לך רגליים. אני אקח את הקשקשים שלך ואת הטפרים ואת הניבים ואת הכוח שלך — ואני אהפוך אותך לאישה יפהפייה. את תמצאי לך נסיך והוא יהיה שלך, אם זה מה שתרצי. אבל לא תוכלי לחזור להיות סירנה. לא תוכלי לחיות מתחת לפני המים. את תהיי בת אנוש בכל מובן. לא תחיי שלוש מאות שנה, אלא אולי שישים, אם יהיה לך מזל." היא השתהתה ונעצה את הציפורן שלה עמוק יותר בבשרי. "עדיין מעוניינת?"


הייתי צריכה להגיד לא. למה לא אמרתי לא?


אבל במקום זה אמרתי, "וזה לא מחיר מספיק גבוה?"


המבט שלה התקרר והתרחק. "את רוצה להיהפך לבת אנוש ולחוות את העולם הזה? את רוצה את האהבה של הנסיך או של מי שתבחרי? אז את צריכה לדעת שעולמם של בני האדם לא שווה ערך לעולם הסירנות שמתחת לפני הים. לא, הוא שווה יותר. בעולם של בני האדם את יכולה לשלוט בגורלך. את יכולה להיות מי שאת — ורק את — תחליטי להיות. כבת אנוש, תוכלי לעשות מה שתרצי, להיות מי שתרצי. תהיי אישה, ושם למעלה — לאישה יש את כל הכוח. העולם יהיה כולו שלך. תוכלי לקבל כל דבר שתחשקי בו."


היא ידעה בדיוק מה להגיד לי. היא שיקרה במצח רקוב עד היסוד.


"בתמורה, אני בסך הכול רוצה את הלשון שלך," הוסיפה ומשכה בכתפיים והניחה לסנטר שלי. "אם יהיה לך מזל, זה לא יהיה לך כל כך חשוב. בני אדם הם יצורים סתגלנים."


כשניסחה את זה ככה, זה באמת לא נראה לי מחיר כל כך גבוה.


"אבל לעולם לא אראה שוב את אבא שלי ואת האחיות שלי," התעצבתי.


"שחית משם ועזבת אותם, לא? את כבר עזבת, והייתה לך סיבה. את כבר החלטת, עוד לפני הלילה. וחוץ מזה, שום דבר לא ימנע ממך לשוט יום אחד בסירה לממלכה הישנה. אולי הם יבקרו אותך. העולם יהיה כולו בכף ידך, ואת תהיי פנינה אמיתית, יקירתי."


אולי זה לא מוכרח להיות הסוף. אולי באמת אוכל לשוט בסירה עד שאהיה מעל לימונוס, ואם אצלול למטה, אפילו רק לדקה, אולי אראה אותם ואומר להם שאני בסדר.


"טוב," אמרתי. "אני אעשה את זה. אבל קודם אני רוצה שתשחררי את ניל."


אדוניה הסתכלה על הקראקן וגיחכה. הקראקן לחץ כל כך חזק עד שהעיניים השחורות של ניל כמעט יצאו מחוריהן ואני צרחתי.


ואז אחת מהשיניים הרבות של ניל יצאה מהמקום והסתחררה מטה אל הקרקעית.


"תשחרר אותו," אמרה אדוניה לקראקן בחוסר רצון.


הזרוע הרפתה וניל מיהר להתרחק ממנה, לעבר לימונוס. ידעתי שהוא יספר לאבא שלי מה עשיתי.


אדוניה ניגשה אל השן שנפלה והרימה אותה, ואז חזרה אליי והניחה אותה בכף ידי.


"בבקשה. שתהיה לך מזכרת ממי שהיית פעם. כשתתחרטי על החיים ביבשה, תוכלי להיזכר שהחבר היחיד שהיה לך כאן היה כריש דפוק."


"רגע. למה שאתחרט?" שאלתי. התחלתי להילחץ.


אבל אדוניה לא ענתה. היא רק גיחכה וחייכה חיוך זדוני כל כך, שעדיין רודף אותי בחלומות, ואחזה בסכין שכאילו צצה משום מקום.


זרוע הקראקן שאחזה בניל נעה במהירות אליי, נכרכה סביבי והקצה שלה פער את פי לרווחה.


צרחתי.


ואז אדוניה אחזה בלשון שלי באצבעותיה והעבירה את הלהב לרוחבה עד שהתפוצץ לי הראש מכאב והמים נצבעו בדמי.


הצרחות פסקו.