“ספר מקסים, על ילדה שאומרת שהיא באה מהכוכבים ומקרבת בין שני אנשים.
בעיניי זה בעיקר ספר פרוזה, אבל זה בסדר לקרוא לזה רומן רומנטי, כי זה באמת מאוד רומנטי איך ששני האנשים האלה מוצאים את עצמם דואגים ביחד לילדה, וזה כמו שני הורים.

אז ילדה מופיעה בחצר של דוקטורנטית בשם ג'ואנה, שמכנים אותה ג'ו, וזאת הסצנה הראשונה בספר.
כל האווירה של הספר, מאוד מיוחדת, מכיוון שג'ו חוקרת ציפורים, והשכן שלה הוא בעל חווה, יש פה הרבה שיטוט של הילדה בטבע, ואהבה לטבע.
הספר כתוב מאוד טוב, הדמויות הרגישו ראליסטיות ולא לפי הנוסחה של הרומן הרומנטי, וזה מה שהפך את הספר הזה לכל כך ייחודי, כי הוא רומן רומנטי במובן של "זה סיפור שכל המטרה שלו זה לאחד בין שני אנשים", אבל הוא פרוזה בכל מובן אחר.
אהבתי להיכנס לספר הזה ולא לדעת מה הולך לקרות, ואיך בדיוק כל העניין של "ילדה מכוכב אחר" הולך לעבוד, אבל זה בוצע נפלא ואני לא רוצה להרוס את החוויה לקוראים אחרים.

אני חושבת שכל אחד יכול ליהנות מזה, בעיקר אנשים שאוהבים ילדים, ואוהבים לחשוב על העולם ועל קסם.
כל חלק מהסיפור בוצע כל כך טוב, שאני תוהה אם אולי אני צריכה פשוט לתת לזה חמישה כוכבים וזהו.
אבל אני חושבת שעיקר הסיפור הוא במסתורין, בלא להיות בטוחה מה הולך לקרות ואיך, אז אני יודעת שאני לא ארצה לקרוא אותו שוב בגלל זה, כי זה לא יהיה בחוויה של קריאה שנייה.
החלק של הרומנטיקה היה יותר משמעותי בהתחלה כשהילדה ניסתה לקרב בין ג'ו לבין השכן שלה, שמו גייב, אבל אז הפוקוס עבר בעיקר לילדה.
התחושה שאיתה יוצאים מהספר, זה שזה היה סיפור אהבה בין הילדה הזאת, לג'ו.
זה היה מרגש, זה גרם לי לבכות, זה שאב אותי, וסיימתי ואותו אחרי 7 שעות בשבת, של פשוט לשבת על הספה לקרוא.

אז הייתה לי חוויה ממש טובה עם זה.
העצה שלי למי שרוצה לקרוא את הספר וליהנות מזה, זה לא לבוא עם שום ציפיות לגבי הספר הזה, בעיקר בנוגע לזה שזה "רומן רומנטי", כי זה באמת לא מרגיש ככה.
אני חושבת שהספר הזה מתאים בעיקר לרגשנים, ואוהבי טבע ובדידות.
יש בו נושאים מטרגרים, זה לא ספר שמח, זה בעיקר ספר על שני אנשים צעירים, עם קשיים משלהם, שמנסים לפענח מה לעשות עם הילדה הזאת, שטוענת שהיא חייזר.

מכיוון שאין לי שום תלונות, אני פשוט אתן לו חמישה כוכבים וזהו.

–
הוא נשען לעברה, פניו נשטפו באור הנרות.
"אתה לא חייב לומר כלום."
הוא נשען אחורה בכיסאו. "לא אגיד. כמו תמיד, מילים מכשילות דווקא כשרוצים מאוד להגיד את הדבר הנכון."
"אנשים חושבים שהם חייבים להגיד משהו, וזה אף פעם לא גורם לי להרגיש טוב יותר."
"אני יודע. החלטתי שהשפה שלנו אינה מתקדמת כמו שאנחנו חושבים. אנחנו עדיין קופים שמנסים להביע את מחשבותינו באמצעות נהמות, כשרוב מה שאנחנו רוצים לתקשר נשאר נעול במוחותינו."”