הַלַּיְלָה יָרוּ לִי כַּדּוּר בְּלֵב, / מָה אֶעֱשֶׂה בִּשְׁאֵרִית הַזְּמַן?", שואלת אורנה וייס, ועונה לאורך ספרה הראשון בשירים שמבטם כמו מציץ בנו מבעד לעור שקוף לגמרי.
השירה והסיפורים הקצרים הכלולים בהאוניות שוקעות לאט הם יותר מסך מבעיו של קולה המיוחד: הכאב האישי העולה מהם אינו חדל לגעת בעצביה החשופים של ההוויה הישראלית.
השואה המחלחלת אל הילדות, המאמץ להיבדלות מהאם וסיוטיה, הבעל שנרצח בפיגוע חבלני, הבדידות, התשוקה, והגעגוע — נותנים כולם ביטוי עמוק למערכות הנפש הניצבת מול מציאות הקיום בארץ הזאת.
בשיר רב־המעברים הפותח את הספר, "שיר לינאי", הקורא מוזמן לכל תחנות הפרידה, הכמיהה והאבל. זהו שיר של תבוסה אבל גם של ניצחון; המשוררת כותבת על כשלונה לברוא חיים לבעלה המת "מֵאֲסֻפַּת חֲתוּלֵי רְחוֹב, / מֵאַהֲבַת קִפּוֹדִים, / מֵהַחַיִּים עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה" אך עצם הכתיבה היא הצלחתו של מעשה ההנצחה.
מוֹתְךָ מְפַלֵּחַ אֶת תֵּל אָבִיב —
הָעִיר מְדַמֶּמֶת כְּבָר שָׁעוֹת.
גֶּבֶר אַחֵר וְגוּפוֹ אַתָּה
קָרֵב אֵלַי, מַזְכִּיר לִי
כַּמָּה חַיִּים יָכֹלְנוּ
לִהְיוֹת.
האובדן והבדידות, יחד עם רישומי הילדות בצל חוויות השואה של ההורים, מותירים את הדוברת בשירים אלה כחשופית נטולת קונכיה.
לא מעטים מהשירים מתעדים חוויות מטיפולים, מהמאבק להיות ולצלוח את הלילה האפל של הנפש — אך אפילו שם שירתה של אורנה וייס אינה נעשית משותקת אלא מזוקקת.
בשפה עתירת דמיון היא מזכה אותנו בהצצה נדירה אל עולם מסויט, אך עולם שגם נגאל בכוח הפרספקטיבה וההומור.
דווקא הכתיבה ממעמקים היא המאפשרת לה את המגע הבלתי אמצעי המייחד את קולה ושפתה השירית.
שׁוּב שָׁכַחְתִּי אֶת הָעוֹר וְגַם אֶת עַמּוּד הַשִּׁדְרָה.
מִתּוֹךְ הַכֶּלֶב מְגָרֶדֶת לִי הַפַּרְוָה.
שִׁבְרֵי תְּרִיסִים דָּבְקוּ בִּי, שְׁאֵרִיּוֹת דַּפִּים,
כְּאֵב חַד, פִּיחַ, נְבִיחָה.
בצד השירים, ובהקבלה לשערי הספר, כלולים בהאניות שוקעות לאט גם שלושה סיפורים קצרים, שהאחד מהם — 'קול שני' כבר זכה לשבחיהם של הסופרים חיים באר ועמוס עוז.