“#
מצאתי על הספסל כמה ספרים (חדשים לגמרי, יש לציין) שכולם של סופרים איטלקים. לקחתי שניים. על הכריכה של הספר הזה כתוב שהיה מועמד לפרס ספרותי יוקרתי (לא בוקר...) והיה ברשימת רבי המכר באיטליה חודשים רבים. כלומר – מקובל גם על ועדת פרס וגם על הקוראים... יאללה.

הספר הזה משייט בין נושאים שמקובל לראות אותם כמעניינים. למשל בגידות בחיי נישואים, פנטזיות מיניות ממומשות או לא, קרבות איגרוף... כל אלה ועוד טבולים בנופי מילאנו, באיטלקית מתנגנת, והשיעמום פשוט הורג אותך. חשבתי שהספר דומה לקו הירוק האחיד ההוא במכשיר הבודק סימני חיים של חולה. אבל הקו הזה מעורר בדרך כלל המון רגשות, והספר ממש רחוק מכך. אולי הוא דומה לחוג ציור של דיירי דיור מוגן יוקרתי: הם מציירים על קנווס איכותי, עם צבעים טובים. יש להם סינורים יקרים שמגינים על הבגדים היקרים מכתמי צבע. חסר להם רק קצת כישרון כדי להפוך לואן גוך.

הקטע היחיד בספר הזה שנגע בי באמת היה כמה עמודים לא קשורים לכלום, שתיארו את אחד האנשים המופיעים בסיפור כמי שיש לו – בשותפות - דוגו ארגנטינו קשור בשרשרת ברזל בחצר אחורית כלשהי בשכונה ענייה ואפרורית. הכלב מצולק מקרבות, סופג הלקאות מהשותף המחזיק בו, מטורף מאימה ומזעם. הגבר הזה אוהב(?) את הכלב, היה רוצה לשחרר אותו אבל הוא אוהב את מראה הכלב הנלחם בזירה... הייתם חושבים שקטע דרמטי כמו זה שתיארתי יקרין על תאור התנהגותו ונפשו של הגבר הזה? תחשבו שוב. הספר ממשיך לשייט במהירות קבועה ובלי עניין, בדיוק כמו לפני שהופיע הקטע הזה.

בקיצור – נטשתי אחרי יותר מחצי, כשהבנתי שאני קוראת ללא סקרנות וללא התלהבות. לא הבנתי את המלצתו של ג'ונתן ספרן פוייר שלא קימץ במלים - התחיל ב"הוקסמתי" וסיים ב"רכילות עסיסית". לא מבינה את משמעות השם שנבחר לספר ואיך הוא קשור למסופר בו. אבל כמו שאמרו לי לא פעם - לא מוכרחים להבין הכל. בקיצור – אם הוא יזדמן לכם על הספסל, חדש ומצוחצח – אל תתפתו.”