1


ארומה של אוכל רקוב עלתה מהפח וריחפה באוויר הלח שמילא את חלל אוטובוס ההופעות של ג'יי מייארד. הברונטית שהתפתלה תחתיו הסריחה יותר. ריחות של עשן תפל ושל ספריי לשיער זיהמו את נקבוביות עורה הפעורות.


עם הפנים למטה והזרועות פרושות לצדדים על הרמקולים, היא דחפה אותו בעדינות בישבנה הכחוש. "קדימה, ג'יי. אתה כזה מדליק, אני מתה פה."


הוא שפשף בה את הזין שלו. לא עמד לו, אפילו לא קרוב לזה. "אמרתי לך לסתום את הפה."


"אבל אני רוצה אותך." הייתה זו יללה צרודה ומסריחה כמאפרה.


הוא אחז בצווארה והיא צווחה. למה הוא היה פה בכלל? אולי קיווה שסקס ישקיט את הרעש שבראשו. זה עבד לפעמים, ולפעמים לא.


לעזאזל. הזין שלו עמד כשהם יצאו מהבר. אולי הוא בחר את הגרופית הלא נכונה.


הוא דחף את פניה לתוך הכיסויים. "אם תסתמי את הפה אתן לך את זה."


"מממ." היא נרגעה וחיכתה.


הוא יוכל לעשות את זה. הוא היה זקוק לזה, כל עוד היא לא נגעה בו. "שימי את הידיים שלך על הקצה. כן, בדיוק ככה. עכשיו תחזיקי חזק ואל תעזבי."


היא התנשפה והתפתלה כשהוא הוציא קונדום מהכיס ופתח את רוכסן מכנסי העור שלו. קדימה, בן־זונה. תעמוד.


הבן־זונה נותר רפוי על ירכו. הוא ליטף אותו, ניסה להדחיק את ריחות הזיעה שמילאו את האוטובוס שבתוכו הלהקה התגוררה. הוא ניסה להתעלם מצלילי הגיטרה שהדהדו מהחלק האחורי של הבר. ניסה להתמקד במחשבותיו בדבר היחיד שיוכל לתת לו חמש דקות נקיות ממחשבות. כוס רטוב וזמין. הזין שלו התעורר למחצה. הוא כרך את ידו סביבו, מיקם אותו וחדר לתוכה.


חוסר תחושה. החור שהקיף את איברו לא היה כלום מלבד מרחב מת וריק. הוא הרגיש כאילו הוא מזיין אוויר. הוא חדר חזק ועמוק יותר ועדיין לא הרגיש דבר.


"אהה, כן, רוקסטאר! תן לי את זה." היא הניעה את ירכיה ופוצצה בלון במסטיק שלה.


היא לא הצליחה להרגיש אותו נובל? הוא משך לה בקוקו. "תסתמי את הפה!" הוא שחרר את שערה בהדיפת ראשה.


קצב תנועותיו התגבר. הוא נע בלי סנכרון, אך האורגזמה תגיע. היא חייבת להגיע. הוא השאיר את עיניו פקוחות והתמקד בארגזי הציוד שסביבם, במזרנים שעליהם הוא וחברי הלהקה שלו ישנו, בכל דבר מלבד במחשבות ההרסניות שארבו בירכתי מוחו.


משהו זז על הירך שלו ואחז בישבנו. הוא קפא באמצע החדירה, גופו נרתע מהמגע. ציפורניה השורטות ירדו במורד רגלו וצרבו שביל בוער. כאב. עור שורף. אוי, אלוהים. שורף מדי.


הוא מעד לאחור והפיל את נרתיק הגיטרה שלו. "אל תיגעי בי לעולם, לעזאזל!" שאגתו הייתה אכזרית ויורקת.


כתמי איפור שחור ונוצץ הקיפו את עיניה העגולות. היא לא ידעה מה מתרחש בראשו וגם לא תהיה בסביבה מספיק זמן כדי לגלות.


הקונדום נפל מהזין שלו אל ידו. הוא זרק אותו עליה. "עופי מפה." אצבעותיו רעדו כשהוא סידר את עצמו במכנסיו וסגר את הרוכסן.


הסתומה הקלולסית ניסתה להתרומם מתנוחת הכריעה שלה על נעלי עקב ברגליים רועדות בלי לטרוח לסדר את חצאיתה שהתרוממה אל מותניה. "אתה חתיכת בן־זונה דפוק. מה פאקינג לא בסדר איתך?"


הזיכרונות החלו לעלות בראשו, ניצוצות מהסככה, מנהמת התנור, מהחשיכה המחניקה, מהצעדים הכבדים, מהדלת החורקת. אלוהים, הוא היה חייב לצאת משם לפני שייתן לה לטעום מהטירוף שלו.


הוא יצא דרך הדלת בצד הנוסע ורץ במורד הסמטה מאחורי הבר. הוא האיץ את צעדיו והשאיר את חברי הלהקה שלו לחגוג את ההופעה המוצלחת שלהם עם אלכוהול ועם נשים. הריצה שלו הציבה מרחק יעיל בינו ובין הכלבה שצרחה מאחוריו.


"אתה סתם אחד שמת להיות כוכב רוק! אתה והזין הרופס שלך!"


הוא פנה בסיבוב והאט להליכה איטית ברחוב הראשי. הוא לא רצה להיות כוכב רוק. הוא רצה ללכת לאיבוד במוזיקה שלו, לשיר ולנגן בגיטרה, עיר אחר עיר, לילה אחר לילה. מעל לכול, הוא רק רצה לשכוח.


בלייני הלילה מילאו את רובע סנט לואיס דרום, נתלים זה על זה ומייללים בצחוקים בלתי מרוסנים. הוא יכול היה להיות אחד מהם, אחד שרק עסוק בלעשות חיים, אם רק היה מצליח להבין איך לשלוט בניתוקים שלו.


הוא יכול לחזור לוואן ולכתוב שיר. הוא יכול למצוא עוד גרופית לזיין. או שהוא יכול להתמסטל. כל אלה היו הסחות דעת זמניות. הוא היה זקוק למשהו קבוע, משהו שימחק את התזכורות הנוראיות שמצצו כל היגיון ממוחו ומהזין שלו.


קעקוע יכול לעשות את זה. מחט שמחדירה דיו לתוך השכבה השנייה בעורו הייתה הדבר הכי קבוע שהוא יכול היה להשיג. כבר שנים שהוא רצה קעקוע, אך לא הצליח לאזור אומץ לחשוף את עורו.


זין על זה. הוא קלט סטודיו לקעקועים בדרך להופעה. אם הוא עדיין פתוח, אז כנראה זה צריך לקרות.


עוד פנייה. עוד מעבר חציה. הוא עשה את דרכו בין האנשים המסתובבים, בין כלי הרכב החונים, בין קבוצות המעשנים המצטופפות.


והנה זה, 'קילרוי1 קעקועים', ככה היה כתוב בשלט הניאון שמעל. השם הבהב ואז כבה. שיט. הוא בדק מה השעה בשעונו. חצות. הידית שבדלת הסתובבה.


אישה בעלת שיער בלונדיני כמעט לבן וקצר יצאה מהסטודיו בגבה אליו, והוא לא הצליח שלא לבהות בה. היא הייתה דקיקה, אך לא בקטע של עצמות בולטות. היה לה גוף שנראה כאילו היה תוצר של תזונה טובה ופעילות גופנית מאומצת. כן, בהחלט, היא הייתה בנויה לסיבולת.


היא נעלה את הדלת והסתובבה אליו, מטה את ראשה לאחור. העיניים הכחולות ביותר שראה בחייו הביטו בו. הן היו בצבע הים ונצצו בהן נקודות כסופות. הן גם היו פקוחות לרווחה מ... פחד? לא, זה לא יכול להיות נכון, אם מתייחסים לחיוך שעל שפתיה. פניה היפהפיות נראו כאילו בלעו את בוהק פנסי הרחוב, פנסי המכוניות החולפות, אור הירח הארור.


"היי." חיוכה הפך מהסס. "אתה נראה אבוד. אני יכולה לעזור?"


אלוהים אדירים, הקול שלה. היא הייתה החבילה המושלמת, כמו מיתר ה־Fsus2 שהדהד בגיטרת ה'מרטין אקוסטיק' שלו. עדין, מגניב, מהפנט.


"הלכת לאיבוד, נכון?"


לא היה לה מושג עד כמה היא צדקה. "בדיוק מצאתי את מה שחיפשתי." ממש חלקלק, ג'יי. מה, לעזאזל, הוא עושה? צללים של ורוד צבעו את קימורי לחייה ואת שפתיה הפעורות. מקסימה ומסיחה את הדעת. הוא חייך. "אני צריך קעקוע."


השפתיים המושלמות שלה התעגלו. "טוב, איזה דיכאון. סיימתי כבר להלילה. תחזור מחר, אני פותחת בשתיים."


"אני בעיר רק הלילה." הוא הוציא את הארנק ושלף ממנו את השטר האחרון שנותר לו. בהופעות במקומות קטנים כמו 'אצל לואי' התשלום היה מאתיים דולר שהתחלקו בין הלהקה ופועלי הבמה, ותשלום עבור המשקאות בבר. "זה כל מה שיש לי כך שזו תהיה עבודה מהירה." הוא ידאג לארוחה הבאה שלו מאוחר יותר.


היא נשכה את קצה שפתה בעוד ידה על הידית ועיניה על שטר העשרים שלו. "אני צריכה להיות איפה שהוא."


"חמש־עשרה דקות, זה כל מה שאני מבקש. אני ממש חייב את זה. בבקשה?" הוא היה מנוול על כך שהתחנן, על כך שגרם לה לאחר, אבל הוא היה חייב לדעת אם קעקוע יעזור. ועכשיו הוא היה חייב להכיר אותה.


שטר העשרים נמשך מידו. היא הכניסה אותו לכיס ופתחה את הדלת. "חמש־עשרה דקות." היא הצביעה עליו בעזרת מחזיק המפתחות שלה. "ומכיוון שנעשה את זה זריז, אל תצפה ליותר מדי."


הוא חייך בפעם השנייה בשתי הדקות האחרונות ונכנס אחריה לסטודיו. האורות נדלקו והאירו דלפק, עמדת עבודה ושולחן עיסוי מרופד. חוץ מזה, המרחב היה ריק. הקירות היו עירומים, ללא שום אומנות. שום דבר אישי. ועוד יותר מוזר, לא היה לה אפילו קעקוע אחד על זרועותיה החטובות או על בטנה השטוחה. גם לא על הגבעות המשגעות של שדיה שהציצו מתוך הגופייה הקטנטנה שלבשה.


היא התיישבה על שרפרף בעל גלגלים והתגלגלה לעברו. עיניה הענקיות והמהממות נדדו מקו צווארו אל נעלי ה'אולסטאר' שלו, כאילו הייתה מסוגלת לראות דרך בגדיו. הוא יישר את עמוד השדרה שלו וכיווץ את שרירי הזרוע. הוא לא רצה שהיא תפסיק.


"אתה עצבני. אתה כנראה בתול."


עמידתו היהירה התפוגגה. "סליחה?"


גומת חן יצרה שקע בלחיה. "הקעקוע הראשון שלך, פלייבוי?"


אה. "אה, כן."


"נו? אז מה מקעקעים?"


"טוב." פעימות ליבו הואצו כשהסתובב בגבו אליה. זה יהיה החלק הגרוע ביותר. האם תנסה להסתיר את ההלם שלה? האם תגמגם בנימוס מזויף? אף אחד לא ראה אותו ללא חולצה מאז היה ילד, חוץ מהרופא שלו.


אלוהים, האם יצליח לעשות את זה?


הוא אחז בשולי חולצת הטי שלו, הרים אותה מעל ראשו וחיכה להשתנקות. זה לא קרה. במקום זה, העקב המחודד של הסנדל שלה תופף על הרצפה המרוצפת. "כל־כך הרבה אפשרויות, הרבה דברים שנוכל לעשות."


היא כנראה ריסנה את קולה. שום רמז לאהדה או לאימה לא נשמע. הוא נשאר בגבו אליה, נמנע מהרחמים שידע שלא תצליח להסתיר במבטה. "פשוט תכסי את זה. שכבה אחת גדולה של שחור."


אנחה. "בבקשה, אל תבקש ממני לחלל אותך. אתה צריך להבליט אותן. להפוך אותן ליצירת אומנות."


מה? הגב שלו היה נוראי. הוא לא רצה אומנות. הוא רצה מיגור. "תכסי את מה שאת מצליחה בזמן שיש לנו."


"הצלקות נראות ישנות. זה יעזור, אך זה לא מבטיח שהדיו יצליח לחדור לכול. מה דעתך שנחגוג אותן? לא..." אוויר התחכך בגבו מידה המתנופפת, "לא נקבור אותן מתחת לבולשיט."


כל השרירים שבגופו התכווצו. היא לא ידעה שום דבר עליו, הפרחחית היומרנית.


היא זזה מאחוריו, רכנה מעל הכתף שלו ולחשה באוזנו, "בלי קשר לסיבות שבגללן אתה רוצה לכסות אותן, כדאי שתשאל את עצמך, האם הכיסוי באמת יעזור? תחשוב על זה."


התשובה הקשיחה את הלסת שלו עד כאב. "זה לא עניינך. או שתקעקעי אותי תמורת עשרים הדולר, או שתחזירי לי את הכסף ואלך."


שתיקתה הכבידה כמשקולת על גבו, והוא הסתובב לאחור. הוא לא ראה רחמים או תרעומת במבטה, שהיה נעול על הצלקות שלו. שיניה כרסמו ציפורן מכוסה בלק מתקלף. מה עבר בראש המהמם הזה שלה? עיניה הכחולות כקרח התרוממו. "בסדר. אעשה את זה."


למה הרגיש צורך פתאומי להתרפס לרגליה? היא לא הייתה איזה פתרון קסם לבעיות שלו. לכל הרוחות, נשים באופן כללי הפכו את הבעיות שלו לבלתי נסבלות. "בתנאי אחד. שלא תיגעי בי."


היא נחרה. "אתה צוחק עליי."


"את יכולה לגעת לי בגב רק בעזרת מגבת הנייר והיד שלך, האוחזת באקדח."


עוד נחירה. "אלוהים אדירים, אתה מוזר." הוא צחקק, והצליל הפתיע אותו. "תושיב את הישבן השמח שלך על השולחן. אני חייבת לעשות שיחת טלפון ואז נתחיל."


היא שלפה נייד מהכיס האחורי שלה. וואו, היא ידעה איך למלא זוג מכנסי ג'ינס בשלמות. היא הקישה על המסך והצמידה אותו לאוזן בחיוך. "היי, חתיך. כן, מאחרת. מממ... שעה. כן." חיוך גדול יותר. "אתה לא חושב שאתה קצת מגונן מדי? אני יודעת... גם אני."


מילות החיבה שלה חדרו אליו, ורוממו אותו בצורה שלא הבין. הוא בהה בזרועותיו המשולבות בחיקו ודמיין את עצמו בצד השני של השיחה. לראשונה זה שנים הרגיש נמרץ, נמלא תחושה מעקצצת שהכול יהיה בסדר.


היא הכניסה את הנייד לכיסה והעניקה לו חיוך קורן. לא ייאמן, אבל הוא מצא קרן אור מושיעה בבחורה המהממת הזאת. ויצא מדעתו לגמרי.


היא זזה מאחוריו לעמדת העבודה שלה. "איך קוראים לך?"


"ג'יי." קולו נשבר כמו נער מתבגר.


פלסטיק התקמט. נייר נקרע. צליל של גומייה נמתחת נשמע. "ומה אתה עושה, ג'יי?"


"אני..." הוא כחכח בגרונו. "... בלהקה."


"בלהקה," היא חיקתה אותו בקול עמוק וצחקה. "איך אתם קוראים לעצמכם?"


מטלית לחה נגעה בשכמה שלו. המגע העביר בו צמרמורת. "הכווייה."


"ברצינות? שמעתי שכל הכרטיסים להופעה שלכם ב'לואיז אפטאון' נמכרו, זה נכון? שמעתי ששיחקתם אותה הערב."


אפשר לחשוב. נמכרו מאה כרטיסים. אחרי חודשים בדרכים הם עדיין לא התפרסמו, אך האמת לא מנעה מהשבחים שלה לשלוח פרץ של סיפוק בגופו. תשחק אותה אדיש. "כן."


אקדח הקעקועים זמזם פעם אחת, פעם שנייה, ודמם. "שכבה גדולה של שחור, הא?" היא שוב החלה לנקוש עם העקבים שלה. "אני לא חושבת שכדאי לך לעשות את זה."


"אני לא משלם לך לחשוב." שיט. זה היה דבר גועלי להגיד.


צחוקה מילא את החדר בצליל הולך וגובר. "אל תהיה מנוול. אני דואגת לרווחתי. המעריצות שלך ירמסו אותי על שהשחתּי את גופך המושלם."


המחמאה נספגה בו וליטפה מקומות פגיעים. "אל תדאגי למעריצות." הן מעולם לא יראו את הגב שלו. אף אחד לא ראה. אף אחד מלבד האומנית הקטנה בעלת הגוף החטוב.


"אני אוהבת את הצלקות שלך. הן נותנות לי השראה." היא ריככה את קולה. "אף פעם לא פגשתי מישהו שחווה כאב כמו..."


צמרמורת חלפה בגופו והוא סובב את ראשו. היא הסתכלה החוצה מהחלון, עיניה לא ממוקדות. "כאב כמו מה?" כמו שלה? מישהו פגע בה? "החבר שלך – "


"לא!" היא נעצה בו מבט זועם. "ברור שלא."


הוא הסתובב בחזרה, רגוע מהנחישות שבקולה ועצבני שאין לו תירוץ להרוג את החבר. ריח המנתה של נשימתה התרפק על כתפו. "עם העיצוב הנכון הצלקות שלך יהיו תזכורת מדהימה." עמוד השדרה שלו הזדקף. הוא לא רצה תזכורת מזדיינת. "אתה יודע, תזכורת ששרדת."


הוא הצטער על ששרד. "סיימת עם הנאום?"


"ושהחלמת."


הוא מעולם לא החלים, לא היכן שהיה חשוב. זו הייתה טעות. "סיימנו." הוא קם ללכת. רעש של צרעה זועמת עצר את תנועתו המתקדמת. היא כווננה את האומים במכונה, התעסקה עם הגומייה שחבקה את הסלילים הכפולים וטפחה על השולחן. "שב, תינוק מגודל."


ההבטחה לרבע שעה תחת זרקורי עיניה הממגנטות העלימה את חוסר הנוחות שחש כשניסתה לקרוא אותו. "את יכולה לשמור את הדעות שלך לעצמך?"


משיכת כתף. הניצוץ שבעיניה הכחולות היה אמור להבריח אותו. במקום זה הוא כרך אצבעות דמיוניות סביב ליבו המטופש והבודד ומשך אותו בחזרה לשולחן.


בחמש־עשרה הדקות הבאות הדממה בחדר הופרה רק על ידי הוויברציות ממנוע האקדח והזמזומים האקראיים שלה. היא זייפה ומרבית המנגינות שזמזמה לא היו אפשריות לזיהוי, אך מנגינה אחת שהיא שבה וזמזמה מדי פעם נשמעה דומה מאוד ל־Punk Rock Girl של להקת The Dead Milkmen.


כן, את האחת בשבילי, נערת פאנק רוק.


היא לא הפרה את חוק הבלי נגיעות שלו אפילו פעם אחת. הוא ניסה לא לחשוב על למה דקירת המחט כאבה פחות ממגע אצבע. למעשה, אי־הנוחות הייתה כמעט נחמדה כמו הנעימות המשתנות שלה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך. גם כשחמש־עשרה הדקות התמתחו לשעה הוא לא זז וקיווה שגם הזמן יעצור מלכת.


האקדח שלה הונח בנקישה על עמדת העבודה שלה והיא כיווצה ומתחה את ידה. "תסתכל." היא הנהנה לכיוון מראה ארוכה שהייתה תלויה על הקיר והסתירה את דלת הכניסה.


הוא זינק מהבטלה הנוחה שהתרווח לתוכה. חוסר מנוחה התגנב לנשמתו, התבצר בכתפיו וכיווץ את שריריו. הוא הרים את חולצתו מהרצפה ולבש אותה. "אני בטוח שזה מושלם." בדיוק כמוה.


"טוב. אני צריכה לחבוש את זה."


הוא הלך לעבר הדלת. "לא, זה בסדר. אני יוצא לסיגריה."


אוויר הלילה הלח חיבק אותו, הרטיב את הטבק והאט את שריפת הסיגריה כששאף. למה השתהה? הוא כבר שילם לה, והחבר'ה שלו כנראה חיפשו אותו כבר. הוא היה צריך לחזור. הוא לא יכול לעזוב. כמה דקות לאחר מכן היא יצאה. עיניה סקרו את הרחוב ונחתו עליו. "תודה על הקעקוע. זה עזר." יותר מעזר. זו הייתה הסחת הדעת הטובה ביותר שאי פעם זכה לה. או שאולי זו הייתה היא. "לא שילמתי לך מספיק, אבל אשלח לך עוד כסף ברגע שיהיה לי."


פיה רפרף בין זעף לחיוך כשהיא נעלה את הדלת. "אל תעשה את זה. אבל אם תחליט על גישה אחרת עם הקעקוע, אתה יודע היכן למצוא אותי." שפתיה התעגלו בחיוך ואז היא הלכה ולקחה איתה את כל האוויר.


"חכי." היא נעצרה, הביטה לאחור ושפתיה המשיכו להתעקל לכיוון השמיים. "איך קוראים לך?"


חיוכה היסס ואז התעורר לתחייה והפך לחיזיון מסנוור. "צ'רלי. עם פעמיים 'אי'."


צ'רלי. לעתיד שלו היה שם. הוא חרק שיניים. היא הייתה בדרכה לפגוש גבר. לחץ מוזר התנפח בחזה שלו והרתיח את הדם בוורידיו. הוא נעל את ברכיו והכריח את עצמו להישאר במקום. הוא ידע היכן היא עובדת. הוא יתאפס ואז יחזור ויכבוש אותה. "צ'רלי מה?"


היא הנידה בראשה. "צ'רלי מ'קילרוי קעקועים'."


הצער על שנתן לה ללכת נכנע לנחישות להפוך אותה לעתיד שלו. המטרה גרמה לו להקשיח את עמוד השדרה שלו, נתנה לו כוח. "נתראה, צ'רלי מ'קילרוי'."


צירוף של שתי מילים באנגלית: להרוג את רוי.1