הבוס החדש שלי אוהב חוקים,
אבל יש רק חוק אחד שאף אחד לא מעז להפר...
אסור לגעת בבננה שלו.
ברצינות. הבחור ממש מכור לאשלגן.
ברור שנגעתי.
ואם ארד לפרטים הטכניים, האמת היא שהכנסתי לפה שלי.
גם לעסתי... ואפילו בלעתי.
אני יודעת. אני. ילדה. ממש. רעה.
ואז ראיתי אותו, ותאמינו או לא, אי אפשר לעשות רושם ראשוני טוב על בחור, כשאת נחנקת מהבננה שלו.
אולי כדאי להתחיל מההתחלה. קיבלתי את המשימה הראשונה האמיתית שלי ככתבת לענייני עסקים. זו לא היתה משימה מחורבנת כמו כל המשימות הקודמות שקיבלתי.
זו הייתה אמורה להיות הפריצה הגדולה שלי. ההזדמנות להוכיח שאני לא רק מברברת כל היום ובאופן כללי לא אסון מהלך. אני אמורה לנסות ולחדור במסווה לחברת גליאון אנטרפרייזס כדי לחקור חשד לשחיתות.
(שומעות ברקע את המוזיקה של סרטי ג'יימס בונד?)
כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לצלוח את הראיון אצל ברוס צ'יימברסון ולזכות בתפקיד המתמחה.
התעלמו מהעובדה שהוא נראה כמו גבר שיצא מקולקטיב החלומות הרטובים של נשים, ועוד קושט בתוספת בריאה של 'מצליח לעורר אצל גברים ספקות לגבי מיניותם'. הייתי חייבת להצליח במשימה.
בלי תאונות. בלי אסונות. בלי להיות אסון מהלך. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לשמור על עצמי אסופה, במשך שעה אחת יחידה.
ובחזרה להווה-לחדר הישיבות, לפני הראיון. והנה אני אוחזת בננה בידי. בננה ששמו נכתב עליה, שחור על גבי צהוב. מספר שניות מאוחר יותר, הוא נכנס פנימה ותפס אותי על חם. מספר שניות נוספות חלפו והוא קיבל אותי לעבודה.
כן. אני יודעת. גם בעיניי זה לא היה סימן מבשר טובות.