"4*. סאם ספייד, האב הרוחני של חוקר פרטי, חתיכת טיפוס! אב-טיפוס. "

"4*. ספר מרתק בזכותו של קארר וכישרונו לעורר סקרנות לדמויות מרושעות ומוזרות כאלה, וגם לקחת ביוגרפיה של איש אחד ולברוא ממנה תמונת מצב של אומה שלמה – תמונה מדויקת ומצמררת, עשרות שנים של עוני, דיכוי, הלשנות, התמרדות, מחתרתיות, חלומות שירים וספרות, זיכרונות ילדות וגעגוע של עם שלם.// " לימונוב היה פרחח באוקראינה; אליל של האנדרגראונד הסובייטי; הומלס, אחר כך משרת בבית של מיליארדר במנהטן; סופר אופנתי בפריז; חייל אובד בבלקנים; ועכשיו, בבלגן העצום של אחרי הקומוניזם, מנהיג כריזמטי זקן של מפלגת צעירים נואשים. הוא רואה בעצמו גיבור, ואפשר לראות בו מנוול: בנקודה הזאת אני משהה את השיפוט שלי." // "בספרות, צריך לבחור: הגיבור יכול לגעת בקרקעית פעם אחת, זה אפילו מומלץ, אבל הפעם השנייה כבר מיותרת, החזרתיות מקלקלת. במציאות, אני חושב שהוא נגע בה כמה וכמה פעמים. כמה וכמה פעמים הוא מצא את עצמו מתפלש בעפר, מיואש באמת, חסר מוצא באמת, וזו תכונה שאני מעריך בו, הוא תמיד קם על רגליו, תמיד מתחיל שוב ללכת, תמיד מתנחם במחשבה שכשבוחרים בחיים הרפתקניים, ללכת לאיבוד ככה, לגמרי לבד, עד הקצה, זה פשוט המחיר שצריך לשלם.""

"4*. אילנה ברנשטיין מכה שוב. הפעם מתחת לחגורה. היא נוקמת בגברים באשר הם, אלה שניצלו כי מותר להם. היא מסובבת את הדבר הנורא שקרה במעגלים, בחזרתיות כפייתית, בקפיצות זמן קדימה ואחורה שוב ושוב, כמו שהדבר הנורא הזה שקרה חוזר שוב ושוב בסיוטים של האישה, אישה באשר היא, אחת בשנות ה- 70, אבל בעצם כל אחת ובכל תקופה, מישהי שהייתה נתונה למרותו של גבר אלים וגס רוח, ספגה את קנאותו ורכושנותו על בשרה. ברנשטיין לא מכה כמו פמיניסטית קיצונית, לא יורה צרורות מתת מקלע אוטומטי בלי לעצור ולנשום - היא עושה זאת בתחכום, בעלילה מסתורית עם רמיזות מקראיות, בהצגת תמונה מורכבת גם בצד הפוגע, ולא לשם צידוק מעשיו אלא כדי לתאר את שורשי האדונוּת של מלח הארץ, לספר איך נוצרת עליונות והתנשאות, איך משתרשים בה תחושות של קיפוח וצדקנות, וגם כדי לתאר גברים נכשלים שמתדרדרים למעשים רעים בהעדרה של אישה שבעבר הצליחה לרסן ולרכך את הפורענות."

"4*. 28 סיפורים בסגנונות שונים, אחד מהם אפילו מתחזה לסיפור של בורחס, ומוצלח יותר מהסיפורים של בורחס שיצא לי לקרוא. אם ממש מתעקשים למצוא מחנה משותף בין כל הסיפורים (ולא בטוח שיש כזה) אז אולי העניין של זוויות ראייה חוזר ברובם בווריאציות שונות: הוא חשב ש...והיא חשבה ש...הוא חיכה ש...היא עשתה X. יש משהו משעשע בעובדה הידועה לכל שאין לדעת מה עובר בראשם של אנשים אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים כי פירשנו את התנהגותם בדרך מסוימת, וטל ניצן עושה כאן עבודה יפה בלהראות את שני המסלולים שמובילים לאותו אירוע, עד לנקודת המפגש, בין אם הוא אכן מתרחש או לא, מה שמרתק בסיפורים שלה הוא לא העובדתי והמציאותי אלא המדומיין או המשוער, הסיפורים מתהלכים להם בקווים עדינים ומקווקווים, לפעמים בקושי נראים, וגם לא תמיד מגיעים ליעד מוגדר, כאילו העט נשמט באמצע, כמו בחיים עצמם. מרענן וחביב ביותר. "

"3*. סין החקלאית של תחילת המאה ה- 20. התחיל בתנופה, בהבטחה לרומן רחב יריעה, אחד כזה שראוי לזכות בפרס פוליצר, ותרם לזכייה בפרס נובל. המשיך במונוטוניות, בסיבובים מעגליים סביב עצמו, חוץ מהאיכר ואשתו – אף דמות לא זכתה למורכבות, כל אחת ואחד קיבלו מנה גדושה של סטראוטיפיות וגוון אפור לא מחמיא, כזה שנועד לשרת (לעתים, תרתי משמע) את האיכר בתהליך הפיכתו לבעל אדמות עשיר, לבנים שלו הייתה זכות קיום בתור הבן הבכור, האמצעי והקטן, ואת הבנות בכלל לא סופרים. יש המייחסים לרומן הזה ערך רב בתור "דיוקן" של סין לפני המהפכה, לא בטוחה שניתן לייחס לו כזאת חשיבות היסטורית ועד כמה הוא נאמן בתיאור האירועים (כמעט ואין כאלה) וחיי היומיום של הסינים באותה תקופה. המעבר מחקלאות לחיים עירוניים לא ייחודי לסין, ואין כאן שום חידוש. חיי המשפחה, היחס לנשים, הכבוד לזקנים – גם כאן אין בשורה. חוץ מקשירת רגליים וסממנים מינוריים אחרים שמזוהים עם סין, לא היה כאן ערך מוסף משמעותי להבנת התרבות של אותה תקופה, ולעומת זאת בלט התוכן המכוון של המספרת, הקו המנחה שלה שיטח את הרומן למעשייה כפרית, סוג של אגדה עם סוף ידוע מראש, ועלילה די דלה וצפויה. הדייג (או במקרה הזה, האיכר) ודג הזהב, גרסת סין מלפני 100 שנה. בפירוש overrated."

"4*. "לפעמים את חושבת שמוכרחה להיות דרך קלה יותר לעשות את זה. לפעמים נראה כאילו זה נעשה קל יותר מעצמו. עכשיו יש לך מגפיים ואייל צפון, אבל את עדיין לא מאושרת. לפעמים את חושבת שהלוואי שהיית נשארת בבית. נמאס לך מהמסע אל האושר ועושר עד עצם היום הזה, מתי שזה לא יהיה. את רוצה את האושר כאן ועכשיו, תודה רבה." "

"3*. קצת ילדותי ותקצירני אבל חביב. בונבון צרפתי קטן. צריך גם כאלה. "

"4*. יקיר אלקריב יש עליו פוזה של מישהו שמאוהב במילים שיוצאות לו בחופשיות ונשפכות על הדף בערבוביה, אבל במקרה שלו הפוזה עבדה לטובה. אהבתי. // "האשמה היא חייל הרגלים של הרגשות; ראשונה להתגייס ואחרונה לעזוב את שדה הקרב. רגש זול, אבל יעיל מאין כמותו, בהיותו המנוף הנפשי הקצר ביותר. אין קל מהפעלתם של בני-אדם מוכי אשם; היטב יודעים זאת כוהני דת, הורים ונשים העתידות להיזנח." // " אהבתנו לא החלה יחד, בתיאום. אם כן, מדוע שתסתיים יחד? אני הייתי החלוץ, שהלך קדימה אל הערבה הקפואה. את הצטרפת אלי בתחילת האביב, כשהפלגים נמסו ופיכפכו. ועכשיו, כשתמיסת הסיפור עדיין מפתחת אותך, מוסיפה לך גוונים ופרטים ומעשירה את דמותך, אני כבר תלוי בחוץ, מיובש ונוקשה. האם את מסוגלת להבין זאת? בוודאי שכן. ובכל זאת, את אינך מוותרת ומצפה שאעשה את המוטל עלי. אני חושש ומצפה שהזמן יעשה את שלו, אבל החזיר העצל רובץ בשלולית הקיא של עצמו, ועמו אנו בהתכתשויותינו האינסופיות...ותחשבי רגע. מי מוותר כאן על יותר? את מאבדת בסך-הכול אותי. עבורי, העולם כולו מתכווץ חזרה למידותיו: ממוצע. בינוני. שכיח. העז שבאורות מטיל את החשוך שבצללים." "

"4*. זוג הורים שכולים, מתאבלים על הילד-החייל שהתפוצץ בבית ערבי ממולכד. סיפור טרגי-קומי, קצת גס ומחוספס כיאה לצימר, לא מתכסה בלבוש צנוע, וגם כשהעלילה לבושה שחורים, צימר מוצא איפה להשחיל את החרמנות ולהדגיש את האומללות של גוף מתבלה, מתגעגע, דומע, קורס לתוך נפשו החבולה, רק שייגמר כבר הכאב. "

"2*. ספר טראש אמריקאי על תרבות הטראש האמריקנית. וואללה. "

"3*. "בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנה סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו."// חוסר האונים הזה מורגש לאורכו ולרוחבו של הספר אבל לא בטוח שזה ספר. או סיפור. או רצף סיפורים עם אמירה. זהו בעיקר יומן של נפש אבודה, ואולי היה כדאי להשאיר אותו בבוידעם, תרתי משמע. "

"4*. שני אנשים שמצאו אחד את השנייה אחרי חיים שלמים, ואת צועקת להם 'תחזיקו את הדבר הזה חזק וקרוב ללב, אין לכם זמן לבזבז על עקרונות' אבל כלום לא עוזר. ספר שמדגים בצורה מרשימה מה *לא* היה קורה אם רק היינו הגרסה המשודרגת הזאת של עצמנו שתמיד רצינו ללבוש אבל אף פעם לא מצאנו את המידה המתאימה לגיזרת חיינו. //"כן, קרבה היא הרבה פעמים כמו מרתף, מקום שבו אנחנו משחזרים איזו טינה ישנה וחסרת רחמים אל מי שאנו אמורים לאהוב, שכבות גאולוגיות של כעס ועלבון. אבל כמו דוריאן גריי...את התמונה המצוחצחת של עצמנו אנחנו מוסרים לרחוקים וזרים דווקא."// // "הקלילות המלגלגת שהייתה בה לא הטעתה איש – איה הייתה אישה כאובה, וכמו שאמר אלכס: "החולצה הצבעונית שזרקת על עצמך רק נדבקת יותר חזק לפצעים. כל טיפש מבדיל בין דוגמת הדפס לדם."//"

"בהתחלה היה מדליק ושונה. אחרי 100 עמודים עייפתי, הסגנון הנונשלנטי שחק את עצמו, והטעם להמשיך התפוגג לו. לא מדרגת כי אולי זאת רק אני וכי "חכם ומחלחל", "רב-מכר מיידי" וכל זה. אין תובנות, רק ציטוט קטן, לא אופטימי במיוחד // "חלקנו פשוט לא מצליחים להשתלט על הכאוס, וכך חיינו פשוט נמשכים, כדור הארץ דוהר במהירות של שני מיליון קילומטרים לשעה ואנחנו רועדים ונאחזים בפני השטח, מוכי אימה, משל היינו גרביים אבודים. הלבבות שלנו הם כמו סבונים שחומקים לנו בין הידיים, מספיק רגע אחד בודד של רפיון כדי שהם יתעופפו ויתאהבו ויתרסקו, ככה סתם. אין לנו שום שליטה על כלום.""

"4*. הון ושלטון. קצת חוסר היגיון אבל לא משהו שגורע אם לא מתקרצצים. אחרי שיורים בטעות בבחורה שהיא במקרה הבת של מישהו שמסוגל להעלים את עצמו מהמרחב הוירטואלי, להיות רואה ובלתי נראה, לחדור לכל מחשב אפשרי, לשתול, למחוק ולשנות מה שבא לו, ותוך כדי לטייל עם הכלב ולהדביק פתקים סודיים מתחת לספסלים בגנים ציבוריים – מתגלה קרטל שלם ומשגשג של בעלי הון וחפרפרות, לאורכה ולרוחבה של המדינה ומוסדותיה. אם לא לוקחים את כל זה ברצינות, אפשר להמשיך לישון בשקט. "