כשנשמעה האזעקה ביום הכיפורים לבשתי פיג'מה. אני זוכרת את זה מפני שהתביישתי לרדת ככה למקלט. ידעתי שכל החברים שלי מהשכונה יהיו שם. למזלי ההורים שלי היו עסוקים. כל אחד מהם לקח את אחת האחיות התאומות שלי על הידיים ומיד הם ניגשו אל הדלת ממול, לעזור לשתי הקשישות שגרו שם יחד לרדת במדרגות. בקומה השנייה הם עצרו רגע כדי לוודא שעמוד חשמל וחצי, האיש הגבוה ואישתו הנמוכה שגרו מתחתינו, שמעו את האזעקה ויורדים גם הם

<mark>ואסקס</mark> בספרו המלשינים מאיר לנו פינה פחות מוכרת של ההיסטוריה-חיי המהגרים בקולומביה בתקופת מלחמת העולם השניה
בספר שוזר <mark>ואסקס</mark> מסע חיצוני אל ההיסטוריה האפלה של קולומביה בשנות ה-40 ובמקביל מסע פנימי אל תוך הקונפליקטים המוסריים של המשפחה והאינדיבידואל תוך שהוא משרטט קווים דקים של בגידה-בין אדם לעצמו, בין בן לאב, ובין אזרח למולדתו- מלאכת מחשבת של ממש ששזורה בכאב חרטה וחיפוש אחר אמת חמקמקה שאולי כלל לא ק

ספר מצוין ,לא קל לקריאה. קריקטוריסט מפורסם, בעתון נפוץ נקלע לסיטואציה לא פשוטה בה הוא עלול לאבד את שמו הטוב. אדם במעמדו המבקר בחריפות את הפוליטיקאים והמשטר (חלקינו יכול יכולים להזדהות עם דברי הביקורת שלו) שבהנף עט הוא מעלה ומוריד פוליטיקאים ללא היסוס, נקלע לדילמה על ארוע שקרה לפני 28 שנה.
הספר כתוב מצוין כמו רבים מסופרי אמריקה הלטינית, אין התפתחות בהתרחשות אלה התפלספות על ארועי ההוה והעבר בחייו

מה אני יודעת על קולומביה? עד לאחרונה כמעט כלום. היה לי רק רושם מעורפל על רציחות וטרור ברחובות. אחרי שקראתי את הספר הזה, למדתי קצת, ונוספו לי כמה פרטים - מדינה די גדולה בדרום אמריקה, בערך 45 מיליון תושבים ממוצא אתני מגוון, כ 81% קתולים. אחוז מקרי הרצח שם היה מהגבוהים בעולם (הם בודקים את זה יחסית לאוכלוסייה? יחסית לעוני?). האחוז הזה הופחת למחצית מ 2002, אבל נראה שהוא עדיין גבוה. הם די מתועשים, הקו

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר בדקתי מה אמרו עליו. מצאתי בעיקר התייחסויות מאד מינוריות. עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני מבינה שזה הולם אותו, את הספר, אך לא את דעתי עליו. אני חושבת שמדובר בספר טוב, ספר שמסופר בטון מאד מינורי, לגמרי לא וואו, פשוט מפני שאף אחד לא התכוון לכך. אין פה נסיון לייצר משהו בומבסטי, אלא פשוט לספר סיפור באופן ענייני.

מדובר בדיווח של סופר קולומביאני, שעוסק באביו, המקורב לגול

ספוילרים: לטעמי, מדובר באחד הספרים המורכבים שקראתי אצל סופרים בני זמננו. העלילה מתארת בן של מורה לרטוריקה הכותב ספר על פליטה יהודייה מגרמניה. אביו מתעב את הספר ואף כותב מאמר קוטל בעיתון על הספר של בנו. עם הזמן מתברר שהשנאה היא לא ביקורת ספרותית גרידא אלא מעלה פרנויה שיתגלה מעשה של האב שהלשין על אב חברו ברשימות השחורות בקולומביה (שהם למעשה מקארתיזם לנחשדים בנאציות במקום בקומוניזם).

בתחילת הספר

בקולומביה, בבוגוטה ואחר כך מתבודד בהרים, חי מאיירינו, קריטוריסט שמפרסם בעיתון "אל אינדפיינטה".
כדי להגיע ממצב של מובטל לדמות משמעותית , עליו לעבור מטמורפוזה, מאדם המנסה למצוא חן אצל כמה שיותר קהלים,לאדם כמו שהסלנג שלנו אומר:" לא דופק חשבון לאף אחד". כמו שהוא מעיד על עצמו :"שלושת הציורים..כבר לא היו רק המחאה של אומן צעיר בעל יומרות אלא נרטיב של בגידת התקשורת, הוקעה של הצנזורה ולעג בוטה על הפגיעות

חבייר הוא קרקטוריסט פוליטי שנושך פוליטיקאים ושופטים. הספר עוסק בעיקר בנושא השיימינג. ואז יהיו תמיד אנשים שיחכו לך בפינה כמו בספר זה.
אין יותר מידי עלילה בספר ויש יותר מידי תאורים ומחשבות באריכות. לי הסגנון הזה לא התאים ,יש כאלו שיאהבו את ההתפלפלות יתר. בהצלחה.

סבתא שלי תמיד צוחקת עליי על כך שאני לא נוטשת ספרים באמצע. לעתים מאוד מאוד רחוקות אפסיק לקרוא ספר. תמיד תהיה בי תקווה שבשלב מסוים הוא ישתפר או שהוא יתפוס אותי, וכך אני תמיד מגיעה עד 50 עמודים לפני הסוף ורק אז נוטשת.
אבל הפעם סבתא תהיה גאה בי, מאחר שנטשתי את הספר בעמוד 170.
אין מה להגיד, 170 עמודים זה הספק מכובד, ומספיק בהחלט על מנת להבין שהספר הזה לא בשבילי וגם לא הולך לשום מקום כנראה.
הנושא נשמ