כשקראתי את הספר הזה, נפעמתי מהאהבה הרבה של אזרחי מדינת ישראל למדינתם. הדבקות והמסירות לארץ ישראל. דבקות שמלווה עם אנושיות רבה וחמלה.
הסיפורים כאן, ש<mark>ימימה</mark> מתארת בדיוק רב ובכישרון, לא מסופרים בכדי לחשוף אותנו לזוועות ולכאב, כלומר, לא רק. הם בעיקר מספרים סיפור אנושי הנוגע לכולנו- לכל בני האדם באשר הם.

בספר הזה טמונה הקרבה רבה, הקרבה של ישראלים רבים וכמובן חיילים. הקרבה המהולה בתושייה. למרות הפחד

כן, הנה גם אני עושה את זה.
בוחרת ספר כמעט אקראית, לא כדי לכתוב עליו אלא כדי לכתוב את מה שאני באמת רוצה.
ואני רוצה לכתוב על סבתא שלי.
מי שלא מתאים לו, מוזמן לעזוב כבר עכשיו.

טוב, את הספר לא בחרתי לגמרי אקראית.
כמי שקראה מגיל צעיר, זה אחד מבין הספרים הראשונים שקראתי לעצמי, וקראתי שוב ושוב.
אני לא ממש מצליחה לזכור כרגע את העלילה, רק זוכרת שיש שם ילדה עם קשר קרוב מאוד לסבתא שלה.
כשהיא היתה ק

שני ילדים ישובים בחדרם וקשובים קשב רב לסבתם. כל אחד מעיר את הערותיו, הסקרנות מתלקחת בעיניהם.
וסבתם ממשיכה בסיפורה, סיפורה האישי שהוא גם סיפורו של העם היהודי, כיצד עלתה לארץ ישראל בשנת אלף תשע מאות עשרים ואחת, ילדה בת 12 ולה זוג הורים חולים ושני אחים קטנים.
וכיצד שמונה שנים לאחר מכן, עזבה את הגמנסיה בתל אביב והתמתנה לאחות שייעודה לטפל בחולים והחשש קונן בליבה כל כך עד אשר התבלבלו היוצרות וחבשה את

קראתי אותו חודשיים אחרי 7/10. קבוצה של ילדים שבולשים אחרי מחבל גרמני. אווירה של מלחמה ברקע כשאצלנו במציאות יש את אותה האווירה.
הספר הזה נגע לי בנקודות שלא ציפיתי להם. <mark>ימימה</mark> הצחיקה אותי ממש ועזרה לי לחוות את המלחמה גם בעין של ילדים.
תודה לך על זה, <mark>ימימה</mark>. זה רק הוכיח כמה הכתיבה שלה היא על זמנית, כמה היצירה הזאת היא על זמנית.
ספר מקסים ברמות! מומלץ מאוד מאוד! לילדים ובוגרים כאחד :)

נזכרתי פתאום, אולי בעקבות ספרי נוסטלגיה אחרים שקראתי בנעורי שוב ושוב.
אילן הוא צבר אתלטי,פרוע וצרה צרורה בבית ספרו ובבית בו הוא גר אצל אם ובתה (אותה מכנה בלעג 'פיל-פילה') ויעקב -עולה מאירופה הסובל ממום ברגלו המגיע לכיתתם והופך למעין 'נמסיס' לאילן עד היום בו הוא נופל לעיניו ממתקן ספורט, נפתח ומספר לו על קורותיו הקשים במהלך המלחמה כולל אבדן הוריו- ("זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם,בחושך") ואחותו

יום אחד, במסגרת סכסוך אזורי המקובל במחוזותינו, התגרה בן הארבע בבן השמונה במילים הבאות: "אתה מאוהב!"
הסכסוך האזורי הידרדר והגיע לכלל אלימות בלתי חמושה, כשהתערבתי ותהיתי מה, בעצם, מעליב בציטוט הנ"ל.

"אמא, את לא מבינה". אמר בן השמונה ברצינות של בני-שמונה-יגעים מול הוריהם המאותגרים דורית.
"את צודקת. זה לא דבר רע להיות מאוהב. אבל אצלנו, אצל הילדים, ככה אומרים למישהו כשרוצים להעליב אותו. ואם למישהו

שנים חיפשתי את הספר שזכרתי כי קראתי פעם ראשונה בחיי כספר.יותר מזה -פעם ראשונה בחיי כילדה בת שבע שאחזתי בספר ממש פיזית .
אז -לפני הכניסה לבית הספר עממי -אף אחד לא ידע את אותיות הקריאה ,בטח בשכונה שבה גדלתי בדרום ת"א .

אבי זצ"ל הביא לי אותו מספריית סולל- בונה בחברה הזאת שעבד בה כטייח ,אז עוד המדינה הייתה סוציאליסטית והוקמו ספריות ציבוריות כדי לתת מענה לפועלי הארץ ולמשפחותיהם . אני זוכרת א

כשהייתי ילד היו לי המון ספרים בבית ביניהם היו גם את "שני רעים יצאו לדרך" וגם את "אי הילדים" אהבתי אותם מאוד. את שניהם קראתי פעמים רבות ובשניהם היו מעורבות <mark>ימימה</mark> טשרנוביץ (הראשון נכתב על ידה ) ומירה לובה. "אי הילדים" נכתב אמנם במקור בגרמנית בידי מירה לובה אבל שוכתב או תורגם ע"י <mark>ימימה</mark> טשרנוביץ. מירה לובה גם ציירה את האיורים בשניהם. על כל פנים כילד מבחינתי שני הספרים נכתבו בידי אותה סופרת אהובה ... מ

אני מאוד אוהב את הספר הזה.
האמת היא שאני קראתי גם את העיבוד מחדש וגם את העיבוד הישן.
אני אוהב יותר ספרים שכל הספר הוא באמצע ההרפתקה.
אבל הספר הזה זה ספר מיוחד.
אתה מתחיל לקרוא את הספר ולא יכול להפסיק.
למה? בגלל שבספר הזה יש לך הרגשה שזה ישן(זה באמת ספר ישן) בעיקר במהדורה הישנה,כאלה ספרים אני אוהב,אני אוהב לדעת דברים שקרו לפני שנולדתי.

אני ממליץ לכם לקרוא את הספר הזה.
להתראות.