מיד כשסיימתי את קריאת הספר המקסים הזה (כמובן אחרי שעברתי על רשימת התודות) פתחתי את הספר בעמוד הראשון והתחלתי לקרוא אותו מהתחלה.

ואז, אינספור הרמזים המתוחכמים, שבקריאה ראשונה היו סתם פרטים שוליים, הפכו להיות העקבות ששתלה <mark>ג'ואנה קאנון</mark> לפיענוח התעלומה.

לינדה בת ארבעים ושלוש, מתלבשת כמו בת שישים ושלוש ומתנהגת כמו בת שבעים ושלוש. חייה רצופים ניקיונות ושאיבת אבק והכנת ארוחות בוקר וערב לבעלה האיד

השם הנפלא הוא הסיבה שקראתי את הספר מלכתחילה. זה והעובדה שהסופרת בריטית וכותבת על עיירה סתמית אי שם באנגליה. אלה הסיבות שלי - וזה מה שאגיד לשופט.

גרייס וטילי הן שתי ילדות בנות 10, החברות הכי טובות, שבקיץ אחד מוצאות את עצמן בחופש הגדול, בלי שום דבר לעשות (כי מדובר ב1976, הורים עדיין לא הפנימו שהם חייבים להיות צוות הווי ובידור של ילדהם, ושאם ילד יוציא מהפה את המשפט "משעמם לי" שלוש פעמים, הם יישפטו

הצרה עם עזים וכבשים מתחילה בשם שלו.
השם הזה הוא קצת גימיק.
שם לא שגרתי, לא טריויאלי, מושך.
אין בזה כל רע, כמובן.
סופר צריך לבדל את עצמו איכשהו, למשוך את הקורא לבחור בספר שלו מבין כל השפע הקיים.
אבל זה מעורר חשד קל: האם הספר יצדיק את השם מעורר הסקרנות שניתן לו? האם החיבה לגימיקים שניכרת משמו נמשכת גם אל התוכן?

הצרה עם עזים וכבשים ממשיכה בגיבורה שלו: גרייס, בת העשר.
הבכור שלי, בן 9.5, בעל כ

עלילה מרתקת רוויה באמוציות, מתובלת במתח, עוסקת בדיור מוגן לגיל השלישי וסוד מהעבר הרחוק.

לא בכדי "שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי" הזכיר לי את הדרמה הקומית "מיתה טובה" שהוקרנה בקולנוע. הסרט התקבל בפסטיבל ונציה, וזכה במספר פרסים כולל פרס השחקן הטוב ביותר לזאב רווח. הסרט והספר לא זהים והנושא שהם עוסקים בו שונה לחלוטין, ולמרות זאת. מצאתי כמה סצנות מהסרט, שהזכירו לי את הספר ובעיקר הפן החברתי שבו.

#
אנשים אומרים "כשאהיה בפנסייה". כלומר "כשאהיה זקן/ה". אז אלמד, אקרא, אסע לחוץ לארץ, אגנן... היום, כשאני עוד לא בפנסייה, יש לי דברים יותר חשובים לעשות". ובכן מה קורה כשאתה הופך זקן? תשאלו את <mark>ג'ואנה</mark> קנון. היא כתבה על זה ספר.

כשאתה זקן אתה חי ב"דיור מוגן" בעל שם קופירייטרי מושך כלשהו. חיים שם הרבה זקנים כמוך, המופשטים ממה שצברו כל חייהם: מאפשרות בחירה (של ריהוט, ביגוד, מזון, פעילות.) כשאפילו לה

אם הייתם מכירים את לינדה הייתם מבינים שהיא חייבת, פשוט חייבת סיום מסודר. כזו היא. כמו שהיא אוהבת שהמגבת תהיה מקופלת בצורה מסוימת, וכן, גם נייר הטואלט, וההקפדה שלה על שטיפת ידיים כל הזמן, והמחשבות שלה כשהיא נוסעת בתחבורה הציבורית - על כמה זוגות ידיים אחזו במשענת הכיסא לפניה, ומי יודע כמה חיידקים מתרוצצים שם עכשיו. ולא תמיד היא יודעת איך להתנהג בסיטואציות מסוימות, והדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב זה ל

הגיבורה: גם בגיל שמונים פלוס החיים יכולים להפתיע.

המשימה: להצליח לסלוח ולקבל את עצמך כי אף פעם לא מאוחר מדי.

ולסיום ספר נפלא מבית היוצר של תמיר סנדיק לספרים משובחים, בתרגומו המצוין של שי סנדיק. זהו ספרה השני של <mark>ג'ואנה קאנון</mark> רופאה פסיכיאטרית אנגליה. אהבתי מאוד את ספרה הראשון הצרה עם עזים וכבשים וכתבתי עליו פוסט. גם הפעם זה ספר אנגלי מאוד ונראה שאין בעיה שאי אפשר לפתור עם ספל תה טוב. הפעם זירת

בשנים האחרונות מככבים הרבה גיבורים ספרותיים בני הגיל השלישי בספרים, והספר הזה הוא אחד היפים שבהם.

פלורנס ואלזי הן חברות כבר שישים שנה.הן הכירו כשהיו נערות צעירות בנות עשרים כשעבדו יחד במפעל למחוכים. יחד יצאו לערבי ריקודים, יחד התאהבו, יחד עשו הכל. היום פלורנס ואלזי הן קשישות בעשור השמיני לחייהן, והן עדיין יחד. בצ'רי טרי- דיור מוגן.אלזי מכירה את פלורנס הכי טוב, אלזי אוהבת את פלורנס, אלזי תמיד

יכול להיות שכל מי שמצא בספר פגמים, צדק. אולי הוא עמוס בדידקטיות, סובל מארכנות יתר, אולי אין היגיון בכושר הביטוי המופלא של גרייס בת העשר. ואולי ואולי.

אבל הספר נפלא. הוא כתוב בכישרון יוצא דופן, הדימויים שבו מהפנטים, הוא ציורי ויפהפה ומרגש וחכם. שזור בהומור בריטי מעודן. מרתק ומותח, הדמויות שלו עגולות ונוגעות ללב, בה במידה שהן מגוחכות.

מרגרט קריזי נעלמה ביום קיץ לוהט אחד מני רבים. קיץ נורא עט