#
מדהים איך ערכים מסויימים משתלטים על השפה. אנחנו יודעים באיזה ביטויים מותר להשתמש ובאיזה ביטויים לא. למשל "כושי" אסור באיסור חמור (למרות שבעברית זה ממש לא כינוי גנאי) נשבעת לכם ששמעתי מישהי מכנה אתיופים בכינוי "אפריקאים-אמריקאים"... לפעמים סתם בורות שמצטרפת למכבסת מלים קשוחה ממציאה דברים ממש משעשעים. או נגיד "ערבים". בדרך כלל הדובר הנאור יתחיל להתפתל ולהגיד דברים כמו "המגזר הערבי" או "הפזורה הבד

לקוח מתוך הבלוג האישי שלי קוראת-נמרצת

עד עכשיו, הכל היה כל כך מהנה ומתוק. ואז, הגיע המתוק, והמאכזב מכולם.

אוקי: לכל מי שעדיין לא קרא את הספר, שני דברים עיקריים יש לי להגיד. אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, אולי לא כדאי שתמשיכו לקרוא את הפוסט הזה, כי אני מתכוונת לספר פה קצת ספויילרים. בנוסף, אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, אולי כן כדאי שתקראו את הפוסט הזה - כדי לחסוך לעצמכם את האכזבה ממנו.

מה

הכירו את וילודין. נערה שמנה, ולא סתם שמנה, אלא נערה שמנה שגרה בעיירה קטנה שבה כל התושבים מכירים אחד את השני. אמא שלה היתה פעם מלכת היופי המקומית, וכעת היא עובדת כאחות בבית אבות וגם מנהלת את התחרות השנתית של מלכת היופי של העיירה.

וילו וחברתה הטובה אלן עובדות בחנויות בעיר, וילו במסעדה ואלן בחנות בגדים. וילו מחוזרת על ידי בו, תלמיד מתיכון אחר בעיר, והיא מתקשה לספר לאלן על הקשר ביניהם משום שהיא סב

כן, כן. אז כולנו יודעים שמשקל ומידה הם רק מספרים. הם לא ממש מגדירים אותנו, הם לא עושים אותנו... בלה, בלה, בלה. אנחנו יודעים. נכון. ועדיין רובינו (ואני ביניהם,מודה) נמצאים על הרכבת הלא נכונה הדוהרת לה בנתיבי האשליה והתעתוע, העושה דרכה בינות לרשתות החברתיות הגדושות בתמונות של אנשים מושלמים החיים חיים מושלמים, מבלים במקומות אקזוטים ומושלמים, ואף על פי כן לא ממש מרוצים, והמרדף אחר השלמות שנדמה שהולכת

בראשית ימי על פני האדמה ידעתי - אני ילדה לא כשאר הילדות.
ההכרה המתמדת שלי בנושא לאורך כל שנותי "עזרה" לי להיות דרוכה באופן כמעט בלתי נשלט בכל פעם שמישהו רק העלה את הנושא. פעמים רבות נמנעתי לקיים את הדברים שאני אוהבת מבושה, מפחד, ומחוסר אהבה עצמית.

וילודין היא נערה שמנה. ובכל זאת, היא לא נותנת למשקל שלה להכתיב לה כיצד לחיות. היא מחליטה להירשם לתחרות היופי המקומית ולשבור את כל התפיסות המעוותות ש

וילודין היא נערה שמנה. אמא של וילודין הייתה פעם מלכת היופי המקומית וכיום היא המנהלת המסורה של אותה תחרות.
לווילו נמאס לחלוטין מעריצות היופי והרזון. יש לה אופי, יש לה חן, יש לה המון שכל, ויש לה חברות טובות. וישנו גם בּוֹ, נער יפה תואר ונחמד להפליא.

סופגנית, כמו שמכנה אותה אמה, היא גיבורה חד־פעמית:
היא מלאת חיים, היא מקורית ומצחיקה, היא אנושית, והיא אמיצה. המפגש עם בו ועם עצמה יוביל אותה להנ

וואו! איזה ספר!!
כולו דינמיקה מארץ שונה שפשוט כיף לקרוא עליה!
טקסס, קאנטרי, דולי פרטון! ועיירה קטנה ושכוחת אל, שהשיא הגדול שלה זה "תחרות מלכת היופי" המקומית, שפעם בשנה מתקיימת אצלם.
וילודין, בחורה שמנמנה שלא שמה פס על המוסכמות ולא מוכנה להמשיך בדיאטות שאמא שלה, המנהלת המסורה של תחרות מלכת היופי של העיירה, מנסה לדחוף לה מאז שהייתה קטנה.
נערה עם מלא אופי וחן והמון שכל.

"משום מה יש תפיסה שצריך

אחרי כמה וכמה ביקורות שמפרטות על מה הספר, אין צורך שאחזור על התוכן ואספר על מה הספר לכן אסתפק בכתיבת חוות דעתי.
לדעתי הספר עם פוטנציאל אבל קצת מאכזב. איכזב אותי שגיבורת הספר בעצמה לא מתנהגת בהוגנות כמו שמצופה להתנהג, דווקא היא שנתקלת בחוסר רגישות מהסביבה בגלל המשקל שלה, פועלת בחוסר רגישות כלפי אחרים: כלפי החברה הכי טובה שלה (הסיבה שהן רבו די מטופשת..). כלפי הבחור שהיא מאוהבת בו וכלפי הבחור שמנסה