לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל

****


תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל.
מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנ

יום שלישי היה יום מחורבן. מצוקה של אדם קרוב אשר לא היה לאל-ידי לעזור לפתרה גרמה לי למועקה כוססת בדרכי לעבודה. בעבודה היה לי יום אינטנסיבי, מן הימים בהם צריך לטפל בעשרה נושאים בו זמנית, בלי יכולת להתעמק די הצורך באף אחד מהם, ואתה חש כלהטוטן המקפיץ עשרה כדורים, תופס שוב ושוב ברגע האחרון את הכדור הקרוב ביותר לרצפה ומטילו שוב לחלל האוויר, חושש מן הרגע בו הכדורים יתחילו ליפול בזה אחר זה. האינטנסיביות ה

מאד אהבתי את "סטונר". אהבתי בו הכל - את עיצוב הדמות הצנועה של סטונר, את הבנת המניעים, הכתיבה המפורטת והקריאוּת של הסיפור. הוא גרם לי להזדהות עם הגיבור ולחשוב עליו הרבה. ברור שכשהופיע ספר נוסף של הסופר מיהרתי לקרוא.
הספר הזה נכתב מספר שנים לפני סטונר ופורסם לראשונה ב 1960. הוא סוג של מערבון. מערבונים היו פעם ז'אנר פופולארי. סרטים סיפרו את אותו סיפור - פחות או יותר - והתאימו במיוחד לנערים שהבריזו

סטונר - הוא רומן מאת הסופר האמריקני, <mark>ג'ון ויליאמס</mark>, שיצא לאור לראשונה בארצות הברית בשנת 1965. הספר עוקב אחר סיפור חייו של ויליאם סטונר, בן למשפחת איכרים קשת יום שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית, לא בגלל שברצונו להרוויח כסף או את מעמד הכבוד שבמקצוע, אלא בגלל אהבתו למקצוע הספרות האנגלית.

ציטוט מע"מ 24-25: "ולאחר מכן אני מניח שתוכל ללמד בזמן שתעשה את הדוקטורט שלך. אם מסלול כזה מעניי

(!! ביקורת זו מכילה ספויילרים, עלולה להכיל גם גלוטן !!)

בראיון נדיר שמובא באחרית הדבר לספר (איכשהו ראיונות עם סופרים הם תמיד נדירים) אומר <mark>ג'ון ויליאמס</mark> על גיבורו סטונר שעל אף שכולם חושבים שחייו היו קשים ועצובים הוא חושב שחייו היום טובים מאוד. התחושה הזאת חלפה גם בראשי במהלך הקריאה. סטונר הקדיש את חייו לאהבה גדולה מאוד שלו והיא הספרות האנגלית אותה פגש במקרה במהלך קורס חובה שלקח לתואר בחקלאות. אהב

הפשטות של הספר הזה נותנת הרגשה שכולנו היינו יכולים לכתוב ספרים. הרי מה יש בו בסך הכל? קורות חיים של בן אדם. לא יוצא דופן, ולא אחד שהיו לו חיים מסעירים במיוחד. סתם חיים, של אחד מיני רבים. וכך גם הספר כתוב. בגוף שלישי, ביובש, ככרונולוגיה של התרחשויות.

"ויליאם סטונר נולד בשנה זו וזו, התחיל ללמוד באוניברסיטה בשנה זו זו, התחתן, נולדה לו בת... קיבל דוקטורט, הפך לפרופסור... הסתכסך עם עמית... נתקע במק

אם הספר הזה היה ציור, הוא היה ציור של אדוארד הופר. אישה המנגנת באדישות בפסנתר, מרצה המתהלך במסדרונות הקמפוס המנוכר, אירועים חברתיים עתירי חיוכים מאולצים, העמדות הפנים והצביעות של החברה. כל אלה משמשים את הסופר האמריקני <mark>ג'ון ויליאמס</mark> בספרו "סטונר", ומהווים נושאים לציור אצל הצייר האמריקני אדוארד הופר. אדוארד הופר משתייך לסגנון מרתק שנקרא היפר-ריאליזם, הוא צייר את האמריקנה כפי שהיא, בלי נסיון לייפות את

כן, כן ופעם נוספת כן! נכון, זו לא חכמה לבוא בגישה אובייקטיבית לספר נוסף מפרי עטו של סופר שדעתך הטובה עליו כבר פחות או יותר מגובשת, אבל המציאות המוכרת מהיום-יום של כולנו, טוב - שלי לפחות, לא מוכח סטטיסטית אבל מרגיש בכיוון, היא, שאחרי התעלות מגיעה בד"כ אכזבה... ככה לימדו אותנו. זה בפק"ל כבר. חשבו למשל על כל העיתונאים/מבקרים/אנשי דעה וונאביז, שנהנו לאורך הדורות לקטול עבורנו ספר שני של סופר או תקליט ש