יש איזה משהו מפתה בלהמציא את עצמך מחדש. כמה זה נוח וקל להשיל מעליך את העבר, במיוחד את כל אותם חלקים פחות נעימים, וליצור לעצמך זהות חדשה, נקייה, ולמלא אותה רק בדברים טובים. אבל יש בעיה אחת. האמת. היא הרי לא נעלמת אף פעם. היא תמיד שם ברקע, כמו אותו זבוב טורדני וחסר מנוח, שחג סביבך, ואתה שומע את הזמזום המעצבן הזה, ויודע שזה רק עניין של זמן עד שהוא יהפוך מזמזום מעצבן להיות הבעיה שלך.גם האמת תחכה לרגע

#
מתבגרות חשופות במיוחד למוטו של השיווק: "גם אני רוצה". הן שוקלות את הסממנים המילימטריים, הקובעים את מידת משיכתן, את מקומן החברתי ואת ערכן הכללי. הן צריכות להיות רזות מאד, רצוי בלונדיניות, נחשבות מספיק בשביל להסתופף בין המקובלים. והן מוכנות לשלם במטבע קשה – ולעתים במחיר העולה בהרבה על יכולתן – תמורת ההשתייכות הזו. הפרס הוא חבר מקובל, השתייכות לחבורת המקובלות, ונכונות לרמוס כל ניצן של חשיבה שונה מ

ג’סיקה <mark>נול</mark> שכתבה את הספר “הנערה הכי בת מזל בעולם” חושבת שזה התיאור הכי אירוני לגיבורת הספר שכתבה. אחר כך גם “יצאה מהארון” והתוודתה שכמו גיבורת הסיפור, גם היא עברה אונס קבוצתי כשהייתה נערה. ברור שזה תרם למכירות הגדולות של הספר הזה.

הספר “הנערה הכי בת-מזל בעולם” מספר את סיפורה של אן. כתבת צעירה (27) ושאפתנית במגזין נשים יוקרתי. היא רזה (מורעבת וסופרת קלוריות תמידית), נחושה, שאפתנית, חדת לשון, לבו

"אהה," יחשוב הקורא הממוצע פלוס בעודו מביט בכריכת הספר, "זוהי בטח כותרת אירונית. אין סיכוי שהספר הזה באמת מדבר על הנערה הכי בת-מזל בעולם." והוא יצדק כי הוא חכם והוא קורא ספרים, והוא יודע שלא הרבה מהם עוסקים באנשים ברי מזל באמת כי זה לא ממש מענין. כמו כן, הוא יודע ששחור זה רע ופרח שחור מבשר רעות כפליים, מה שעומד בניגוד לכותרת העולצת והורדרדה.
כאן זו הנקודה לציין שלא נזהרתי כל כך בכתיבת הביקורת הזא

"שאפתניות" הסיפור מאחורי הריאליטי.
לכאורה מרתק, בפועל גיבוב של דמויות ופרטים ואירועים הנכנסים זה בתוך זה.
הספר מתמקד בשתי דמויות מרכזיות: בראט וסטפני.
בראט, היא אישה שמנמנה רווקה, לסבית , שהצליחה להשתחל לעונת ריאליטי
ולהגיע אל פסגת התהילה.
סטפני, אישה שחורה שכתבה ספרים על חייה האישיים, וגם היא מגיעה לפודיום.
השתיים הן חלק מחמש בנות המשתתפות בתכנית ריאליטי פמיניסטית
התומכת במעמד האישה ובשוו

ספר מעולה, היה לי קשה להניחו מהיד , עלילה מרתקת ומעניינת.
עם זאת, היה לי קשה להתחבר לדמויות (לאמא, ללוק, לליאם...) ובעיקר לאני - הדמות הראשית - שזה דבר שנורא משפיע על אופן החשיבה שלי כלפי הספר. קשה לי לקרוא משהו כשאני לא מתחברת לאדם שעליו הסיפור מסופר, אך עם זאת זה מרגיש לי קצת כאילו זו הכוונה.
אני אכן מזדהה עם אני (זה נורא מוזר לכתוב ככה אני כבר בקושי יודעת למי אני מתכוונת - אליי או לדמות הראשי