אהבה חוצה מעמדות.
אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה כנגד הסיכויים. אהבה ששעון החול שלה מתקתק וסופה ידוע מראש אך עדיין הנאהבים, כדרכם, מתעקשים להתעטף בחלום המתוק האופף אותם ברכות שמיכתית.
אהבה סוחטת דמעות. שגורמת להרהר על הטוב ועל הרע שבעולם הזה. על כך שאין רע מוחלט ואין טוב מוחלט, ישנו גם האמצע.

לקרוא ספר זה היה עונג גדול עבורי. העמודים עברו להם כמי נהר קרירים וזכים החודרים עמוק ובמהירות עצומה, מב

<mark>אלכסנדר</mark> דיומא הבן, הוא כמובן בנו של <mark>אלכסנדר</mark> דיומא האב. נכון מפתיע?
את האב אני מכיר מהקלאסיקות של שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו שעדיין לא מצאתי בתרגום טוב, ועם התיאורים של גב הספר הנוכחי, ציפיתי לעוד איזו הברקה של "סיפורי האהבה הגדולים והמפורסמים" ונו, מקריאה קצרה על א"ד הבן ועל התהליך של כתיבת הספר הזה, אני מבין קצת למה הספר כזה.
כזה איך? קצת דרמטי ומופרך, ואולי זה בכלל הז'אנר שאני לא מ

הספר הזה הוא תופעה החורגת מהיותו רק ספר. ב-1848 הוא הופיע כספר כשדימא רק בן 24 והצלחתו גדולה, כשהצלחה גדולה אף יותר מתרחשת עם הפיכתו של הספר למחזה המועלה בפריז ב-1851. מאוחר יותר צופה ורדי במחזה ומחליט להופכו לאופרה " לה טרוויאטה", שאף היא מצליחה מאוחר יותר ונחשבת אף שיא משלו.

מה בבסיס הסיפור? הסיפור הוא סיפור אמיתי, סיפורו של <mark>אלכסנדר</mark> דימא הבן, המתאהב באשה הנתמכת מארי דיפלסיס. "אשה נתמכת" הוא מ

1842 La Dame aux camélias

הגברת עם הקמליות של <mark>אלכסנדר</mark> דיומא הבן- מספר על מרגרט, זונה צעירה בת 23 החולה בשחפת, מכירה את ארמאן שמחזר אחריה. היא בחורה גבוה, רזה, שלא ישנה עד 2 בבוקר, מתהלכת עם שרשרת מפרחי קמליות בעודה הולכת לתיאטרון, לאופרה או למסיבה. יש לה רוזן עשיר שמכירה, אך היא מכירה את ארמאן דיוול, שיש לו קצבה של 5,000 פראנק מאביו, הוא מהמר כדי לקנות לה דברים. הם בכלל מכירים תוך 3 ימים וניהי

סיפור אהבה שכזה אפשר להאמין כי כבר לא קיים בימים אילו, זהו בעצם סיפור בתוך סיפור.

הסיפור הוא בעצם סיפורו האמיתי של אלכס דימא הבן, בנו הלא חוקי של הסופר אלכס דימא, ובו סיפור אהבתו לפילגש או בשפתם "אישה מוחזקת"

מרגריט, אישה מוחזקת יפה, הוללת וחולה בשחפת לוכדת את תשומת ליבו של ארמן דיוואל בחור בורגני ממשפחה טובה, היא מצליחה לסחרר את ראשו כך שהוא שוכח מהכל ונוהה אחריה, אבל, למרגריט יש מאהבים עשי

קראתי באיזשהו פורום שהקלאסיקות הינן נכס המאיר את עיננו אודות תקופות שונות, ומספקות אפשרות להרחיב את עולמנו. הגדרה נכונה אם להודות. אם כך הספר הזה נכנס בקלות לקטגוריה אבל לא רק, משום שמדובר גם בסיפור אהבה מפעים וגדול מהחיים.

קראתי כמה קלאסיקות בחיי, אבל זו תישאר עמי עוד זמן רב. אישה נתמכת בצרפת במאה ה-19 הייתה מעין פילגש שחיה על חשבונם ומימונם של גברים. לא פעם קרה שגבר ללא אמצעים היה מתאהב בהן

- הגברת עם הקמליות, גם את?
- MoiAussi! גםאני! ומי אם לא אני?
- אפילו ש-
- אפילו שלכאורה בחרתי לחיות ככה, אפילו שלכאורה היה בכוחי לבחור אותם מבין המחזרים הרבים.
- ומה היית כותבת בפוסט שלך, לו יכולת?
- הייתי מזהירה נשים צעירות לא להסתנוור מהעושר שחייתי בו, מהשמלות היפות, מהדירה המרווחת. הייתי אומרת להן שבלילות הדירה הופכת לצרה עד מחנק, כלוב זהב שרק בעזרת שכרות, או קמליות אדומות, אפשר לב

לאחר שקראתי שני ספרים או נובלות ארוכות "צל של גופו של עגלון", שהיה מיוחד במינו אך לא מרגש במיוחד עבורי, ו"הנפילה" מאת קמי בתרגום החדש (את הישן קראתי פעם ונפעמתי ממנו, אבל כעת לא יכולתי לשחזר שוב את הקריאה הראשונה), הגעתי לקרוא את הקלאסיקה הזו ששבתה את ליבי בכל נימיה.

סיפור אהבה פשוט לכאורה, אבל עטוף בתחכום והרבה פערים מהדרך שהוא מובא אל הקורא, כולל ניואנסים מאוד דקים של ביקורת כלפי כל הדמויות

ספר מפתיע של הבן של...[הבחור שכתב את הרוזן ממונטה כריסטו] אהבתי מאוד, ומומלץ בחום לכל חובבי הספרות הצרפתית!
ואסיים בציטוט מפיל: "נראה שחטאנו מאוד לפני שנולדנו, או שאנו עומדים להנות מאושר גדול מאוד אחרי מותנו- רק כך אפשר להבין איך אלוהים מניח לנו לסבול בחיים האלה את כל עינויי הכפרה ומנסה אותנו בכל המכאובים."
תהנו :)