ילדים על סף גיל ההתבגרות מקבלים כפיל שהוא חיה. הכפיל הזה יכול להיות "טוב" ויכול להיות מושחת. הדורבן המספר הוא כפילו המושחת של אחד קיבנדי. הוא כפילו של קיבנדי מהיותו ילד ועד יום מותו, מלווה אותו דרך ילדות תמימה יחסית, נערות זועפת ובגרות מושחתת. הוא מבצע את שאיפותיו של אדונו - כי זאת לדעת, הכפיל נשלט לחלוטין ע"י מי שהוא כפילו - יוצא איתו בלילות למשימות של רציחות שונות, מעין "סילוק" כל מה שמפריע לאדם

כאשר בני אדם נתקלים באדם מוזר או בתופעה משונה הם נוטים למשוך בכתפיים ולסובב את הגב. רובנו לא נתעמק זמן רב מידי באדם שנראה לנו חריג אלא נעדיף לפנות למי שמוכר ומובן לנו. כאשר התחלתי לקרוא את "זיכרונותיו של דורבן" חשתי בתחילה את אותה אי-הנוחות שחשים כאשר נתקלים לראשונה בתופעה לא מוסברת או באדם קצת משונה. זה מרגיש... לא נגיש. ובכל זאת, סקרנותי התעוררה.

<mark>אלן</mark> מבנקו, סופר קונגולזי-צרפתי, מספר את ס