השנה היא 1885, בורמה המצויה בדרום מזרח אסיה היא מדינה עשירה, מדינה של זהב ואבני חן, עצי טיק לרוב ואף מעיינות נפט הפורצים בעצמם מהקרקע. כל זאת לא נעלם מעיניהם של הבריטים. הם פולשים בגסות למדינה, מגיעים לעיר הבירה דאז מנדליי, מדיחים את המלך ופשוט מעבירים אותו לרטנגירי שבמערב הודו.
ממש לפני הפלישה, ראג'קומאר הצעיר בן ה-12 מקבל חופשה מעבודתו בספינה, שנאלצה להפסיק פעילותה בשל סתימה בנהר. הוא מתחיל לע

הרומן ההיסטורי הנפלא הזה בעל 500 דפים חולש על כמעט שתי מאות, הוא מתחיל ב 1885 ומתאר את החיים בבורמה ברכות של עננים שטים בשמיים, או אם תרצו מקל סבא מלא סוכר שמלכלך את הפה ונדבק לשפתיים, כזו רכות. כל אחד ידע את מקומו בעולם. המלכים והמלכות, הנסיכות והמשרתות, העניים שמנסים למלא את בטנם בעוד פת לחם עבשה. הפאזל הזה שנקרא החיים בבורמה נתן לכל אחד את האושר שלו במקום שלו ושם במקום שלו היה הבית שבו היה מא

ים של פרגים בשתי עיניי. מצטער לא יכולתי להתאפק.
השנים הם תחילת שנות השלושים של המאה ה-19. הודו בשליטת בריטניה מרכז משגשג של גידול ויצור אופיום. אותו צמח ששימש לגידול ביתי ולצרכי רפואה הופך בחסות ובדרישת הממלכה לגידול היחיד המותר על חשבות שדות המזון. בעוד מספר שנים תתקוף אנגליה את סין שתנסה לחסום את מכירת האופיום בשטחה ובשם הסחר החופשי תכבוש חלקים גדולים של סין ואת הונג קונג במה שיקרא מלחמות האופי

כשאני קורא ספרים מהסוג הזה, אני מתמלא יראת כבוד.
אי אפשר לכתוב סיפור שכזה בלי תשוקה. אי אפשר לכתוב מאות עמודים שכל אחד ואחד מהם עמוס בדמיון, עובדות, התרגשות ועוד המון דברים כאלה.
צריך תשוקה.
זה ספר כמו שהיו כותבים פעם ומכיוון שאני מגדיר את עצמי באופן נחרץ "איש של פעם" אז התחברתי מהאות הראשונה. כבר סיפרתי שאני גרופי של אמיטב גוש וכאן הוא מתעלה על עצמו.
דרך סיפורן של כמה דמויות, משרטט הסיפור את

ספר נפלא,
במשך שבוע הפלגתי עם הספר והדמויות שבספר,
לים השחור והאוקיאנוס ההודי,עם אנשים שברחו מצרותיהם
על מנת לבנות חיים חדשים מעבר לאוקיאנוס,המסע עצמו,היה עוצר נשימה מפחיד,מרתק,למעשה כל הספר מתחיל ברגע שהאוניה
מפליגה לתוך האוקיאנוס.
יש לציין שזה ספר נדיר עם סיפורים קשים,בקיצר לאנשים עם אופי חזק יוכלו להתחבר אליו.

ספר מצויין שכיף לשקוע בו ולהפליג לעולם וזמן אחר.
ספר על אנשים ותקופה שכל כך שונים אך כל כך מרתקים.

אני אוהב ספרים כאלה, שתוך כדי הרומן אני לומד על עוד היסטוריה ורץ לספרים אחרים, ולאינטרנט כדי ללמוד ולקרוא עוד, על דברים שמוזכרים בספר במילה או משפט, וגורמים לך לצלול לעומק דברים שלא ידעת על קיומם.
בספר הזה במיוחד אמיטב מראה לנו עולם של אנשים שחושבים כל כך אחרת, שדברים כמו מגע יד או מראה פנים חשו

איך בני ישראל הרגישו כשחצו את ים סוף? הדרך ארוכה היא, המוני אנשים דחופים מהצדדים, ים מימין, ים משמאל, אבל איזו חוויה!! משהו מפעים, חד פעמי.
זה בערך מה שהרגשתי בקריאת "ים של פרגים". ואפשר היה לקרוא לו במקום ים של מילים. הודית, אנגלית, בנגלית, פורטוגזית, ערבית, צרפתית.. לכל דמות בסיפור יש עולם ושפה משלה, וכולם צריכים איכשהו להסתדר באותה ספינה צרה שקוראים לה החיים. ובתור מדריך – מילון מיוחד בסוף הספ

אודה ואתוודה. הגעתי אל הספר הזה בטעות.
במקום להזמין את טירת הזכוכית הזמנתי את ארמון הזכוכית.
כחובב ספרים אמיתי, מיד כשהבנתי את הטעות נגשתי לדף הספר בסימניה וגיליתי לצערי שאין על הספר אף ביקורת. רק דירוג.
על העטיפה בחרה ההוצאה לכתוב : "ד"ר ז'יוואגו של המזרח הרחוק (האינדיפנדנט)".
הלכתי על זה.
מדובר ברומן היסטורי המתרחש במאה ה-19 ובמאה ה-20 בבורמה ובהודו לחילופין תוך שילוב של מאורעות היסטור

היו היו פעם זמנים שמיאנמר היתה בורמה, תאילנד היתה סיאם, ויאטנם היתה הודו-סין הצרפתית ומלזיה היתה מלאיה.
והיו שם מלכים שישבו בארמונות, והיו להם חרבות ופילים ובעצם כמעט היה להם הכל, תבלינים, ואבני חן, עצים ונהרות... והם הסתגרו, היה להם טוב והם לא התחזקו, היה להם מה שהם רצו אז הם נחו, הזיזו את הזמן לאט יותר לא היה להם בוער.

ואז נשמע במרחק רעם. רעם תותח אנגלי שבישר את בוא הקדמה, הקדמה שטרפה הכל וה