על אורות וצללים

לפני זמן מה, בישיבת עבודה, אחת המשתתפות, ענתה לשיחה מהנייד שלה. היא תרצה את ההפרעה הבלתי צפויה באמירה קצרה, זאת הבת שלי, ולאחר שסיימה את השיחה היא אמרה בעצב, אנחנו ההורים תמיד נהיה לא בסדר, ולבסוף היא שתפה ברגע של גילוי לב במשפט הסיום שאמרה לבתה: ”Sorry, אני עושה ככל שביכולתי, יש דברים שבהם הצלחתי ויש גם טעויות בחיי..."

פיסת החיים הזאת, עזרה לי להתחבר לספרה של <mark>הילה בלום</mark>, איך

ליואלה דרימן יש בת, לאה שמה. יואלה אוהבת את בתה עד כלות, ילדה כחולת עין וזהובת שיער, מלאך ממש. שום דבר לא יעיב על אהבה זו, לא המוגזמוּת שבה, לא הריחוק של הבת מהאם בתואנות של טיול סביב הגלובוס בגיל ההתבגרות, לא נישואין ולא עבודה. אמנם מגיל 19 בערך לאה כבר לא ליד אמה, גברים נוהגים להתקשר ולומר שלבת שלום אם זה מהודו, מתאילנד ובכלל מהמזרח הרחוק. מתברר בסוף שהיא היתה כל הזמן בהולנד.
גם אם האהבה היתה א

"לא, זאת היתה מניפולציה". כך אומרת נועה (הבת) ליעל (האם) בסדרה "עוד ניפגש". זה כבר הפרק האחרון בתוכנית, אחרי שנים של נתק וכעס ואז תהליך פיוס והעברת מסרים נקבעת פגישה והן מתחילות לדבר. לא עוברות שתי דקות ונוצר הקונפליקט הראשון, נועה מאשימה את יעל במניפולציה ויעל צריכה לצאת, להירגע, ולחשוב מחדש.

כבר סיפרתי כאן שאני במחקר ספרותי על יחסי הורים וילדים בוגרים ובעיקר על יחסי אימהות ובנות. למה זה כל כך

הפרקים הקצרים מטעים. הם כמו הקופסה הקטנה התמימה למראה שהתקשיתי לאמוד את משקלה, אבל אופס.. ברגע שהרמתי אותה הופתעתי איך גודלה תעתע בי ונתן לי לחשוב שהיא קלה, בזמן שכובדה הכריע אותי.
כובד הרגשות ורצף המחשבות נמסכים על פני הדף בצפיפות סמיכה.

יואלה אהבה את בתה לאה החל מהרגע הראשון. אהבת אם היא אהבה שאין להסביר אותה במילים. אפשר רק להרגיש אותה. אבל האהבה של יואלה לבתה היתה משהו אחר. אהבה כזו גדולה,

כמה כאב, כמה עצמה, כמה תקוות וכמה אכזבות יש בקשר המורכב הזה בין אם לביתה.
<mark>הילה בלום</mark> כותבת בעברים נפלאה ובלי פלפולים, את הסיפור על הקשר הזה שנפרם, בין יואלה לבין בתה היחידה לאה, ולוקחת את הקורא את נבכי המבוך הסבוך הזה, שגם בסופו נשאר קצת עלום. הסיפור מתחיל בנתק, חוזר לרגעי הלידה והשמחה והאהבה הגדולה, ולאט לאט מתחיל לשרטט את הקווים העדינים של הסדקים.
יואלה מנסה לתקן עם לאה את מה שהתקלקל בקשר עם אמ

הביקור / <mark>הילה בלום</mark>

באמת שלא תכננתי לקרוא ספר. להפך, תכננתי להמשיך לכתוב את הספר שלי ולא להתנתק מהכתיבה אף לא לשניה,אך ברגע שהחזקתי את הספר ביד היו לי תחושות טובות לגביו. איך אפשר שלא להסתקרן ? המחברת היא <mark>הילה בלום</mark>, העורכת של מיטב הסופרים – אשכול נבו, אתגר קרת ואמיר גוטפרוינד, העורך הוא יגאל שוורץ המצוין. היה לי ברור שאני מחזיקה ביד אוצר.
סיפור המסגרת הוא פשוט,כשנילי ונתי רק הכירו הם נסעו לחופ

וואי וואי...
מכירים את הבדיחה: "כלי לחפירה?! טלפון..." לדידי אפשר לצרף את הספר הזה לאותו טלפון.
ואת זה אני כותבת, אני שאהבתי את הכתיבה והתיאורים ללא תכלית של אלאונורה לב.
ואגב, <mark>הילה בלום</mark> כותבת יפה, נותנת הרבה כבוד לעברית ולמקום ומצליחה ליצור דמויות ואווירה... אבל צריך גם שיהיה סיפור מתחת לכל זה. לטעמי הסיפור פה היה בלון מלא אויר וכשכל האוויר הזה יוצא נשארת חתיכת גומי מדולדלת ולחה.
הסיפור עו

אני מעלה שוב את הביקורת שכתבתי. מאיזו סיבה ותקלה במערכת זה לא שייך אותה לכרטיס שלי... באמת שלא תכננתי לקרוא ספר. להפך, תכננתי להמשיך לכתוב את הספר שלי ולא להתנתק מהכתיבה אף לא לשניה,אך ברגע שהחזקתי את הספר ביד היו לי תחושות טובות לגביו. איך אפשר שלא להסתקרן ? המחברת היא <mark>הילה בלום</mark>, העורכת של מיטב הסופרים – אשכול נבו, אתגר קרת ואמיר גוטפרוינד, העורך הוא יגאל שוורץ המצוין. היה לי ברור שאני מחזיקה ביד

מי שמחפש עלילה מותחת וחושב שהוא יכסוס את ציפורניו בדרך לפתרון התעלומה, למה הצרפתי קובע פגישה עם הזוג לאחר 9 שנים יכול לעבור הלאה, זאת בכלל לא הנקודה החשובה בסיפור. אפשר להבין למה מתמקדים בזה בכריכה האחורית, מה הסיכוי שספר יימכר אם יצהירו עליו שהוא עסוק בנסיונות מגושמים של בני המשפחה לאהוב אחד את השני ולעצום עין על הדברים האחרים, על זה שהילדה עושה סצנה בסופר כי אמא לא קנתה לה מסטיקים שהיא אוהבת, הנ