הספר מגולל לקורא על שלוש דמויות: לוסיה, ריצ'רד ואוולין. שלושתם שונים ולכל אחת מהדמויות דבשת עם עבר וזיכרונות.

לוסיה בת ה-62 הינה הדמות הראשונה שהקורא יפגוש בדצמבר 2015. לוסיה הגיעה מסנטיאגו לברוקלין הקפואה לסופה של שלג ורוחות עזות. היא מתגוררת בדירת מרתף בברוקלין. לפני מספר שנים היא הכירה את ריצ'רד באומסטר במהלך הרצאות משותפות. דניאלה –בתה עזבה את הבית, השתקעה במיאמי והתאהבה בביולוגיה ימית. לא

סאגה משפחתית הנפרשת על פני 3 דורות. במרכז העלילה עומדת קלרה שחוזה את העתיד מזיזה חפצים שנפתחת ונסגרת מהעולם כרצונה וחיה בעולם משל עצמה דמות קסומה כמעט ערטילאית ושל אסטבן בעלה השמרן החזק והנמרץ שאוהבה אהבת נפש. דרכם מסופר גם סיפורה של ארצם שהיתה דמוקרטיה, עברה הפיכה ודיקטטורה צבאית, ואחריה חזרה לשפיות.
בעיני זה הספר הטוב ביותר שכתבה <mark>איזבל איינדה</mark>, אף ספר אחר שכתבה לא הגיע בעיני לרמתו של ספר מופלא ו

החלק הראשון מתעסק בילדותו של דייגו דה לה וגה, המקום – קליפורניה, השנה – 1790, תקופת השלטון הספרדי. האדם הלבן מתחיל להשתלט על הקרקעות של האינדיאנים ולהמיר את דתם, חלקם נכנעים במהרה, רבים אחרים בוחרים להלחם על החירות והזכויות שלהם. באחד הקרבות יכירו הוריו של דייגו. אנחנו נחשפים להבדלים הגדולים בין שני העולמות מהם מגיע דייגו ועל אופיו שעתיד להתעצב בעקבות מיזוג התרבויות השונות. מצד אחד אביו אלחנדרו, ס

את <mark>איזבל איינדה</mark> אני תמיד אוהבת לקרוא. הכתיבה שלה חמה וקולחת, ססגונית מאוד ותמיד מתובלת היטב.
בספר הזה קיימות כל אותן מעלות. בנוסף יש בו עלילה מרתקת על הרפתקאות חוצות יבשות. כמו גם גיבור אנושי ומעורר השראה.
לכל אורך הספר הכותבת איננה מסתירה את העובדה שזהו ספר הלל לדמות ולאדם שמאחוריה. הוא אולי איננו מדויק, אך הוא משרטט תמונה מעניינת ומסקרנת של התקופה והדמויות.

אני נשארתי עם טעם של עוד ורצון ל

לדעתי בית הרוחות הוא הספר הכי טוב שכתבה <mark>איזבל איינדה</mark> ספר בלתי נשכח ועל הצלחה זו בעיני לא חזרה באף אחד מהספרים הבאים שכתבה כאילו ספר זה הוציא את התמצית שבה והשאר כצללים חוורים.( הספרלכיסוי קולנועי נפלא בכיכובם של מריל סטריפ וג'רמי איירונס).סיפורם של אסטבן טרואבה וקלארה דל וייה שהיו בעלי אדמות וכל התמורות המדיניות הסערות וההפיכות שהיו בדרום אמריקה ששינו את גורלם. דמותה הקסומה של קלרה שיודעת לנבא אי

מבחינתי ספר טוב הוא כזה שלוקח אותך למסע. הספר בית הרוחות עושה את זה ובגדול: התחושה שלי הייתה של קריאת אפוס או סאגה גדולה, והמסע הוא בזמן (העליליה מתפרשת על פני 100 שנה כמעט), מרחב (מפה בלבנט צ'ילה נראית כמו עולם אחר) ובמיוחד אל הגבול המטושטש-בכוונה שבין מציאות לדמיון ואגדה. בהקשר הזה, הסגנון מזכיר קצת את "100 שנים של בדידות" המפורסם עם האווירה הקסומה שלו, אבל איכשהו <mark>איינדה</mark> מנווטת בסוף את המסע אל ה

לכאורה הרעיון של הספר אמור להצליח. בפועל - לא נהניתי מהקריאה שלו בכלל וכבר באמצע הספר עברתי לשיטת הדילוגים (כלומר לרפרף על תחילת כל פיסקה ולהתעכב רק על מה שחשוב). חשבתי לעצמי מה הסיבה לכך, הרי הספר כתוב סך הכל בסדר (חוץ מפעמיים שגבר כלשהו- כל פעם גבר אחר- סיים את דבריו במילה "אשה!", וזה היה בהבדל של כמה עמודים!), והרעיון נשמע בסדר, אז למה לא נהניתי? אולי בגלל עודף תיאורים. אולי בגלל שהסיפור נע על

קראתי בשקיקה רבה את 255 עמודי "דיוקן חום אדמדם", המקיף פרק זמן של ארבעים ושמונה שנים בארבעה חלקים, החל מ 1862 וכלה ב- 1910. הדמות הראשית, אורורה, מספרת את קורותיה וקורותיהן של משפחות המוצא שלה, תוך התייחסות נרחבת למאפייני התרבות ומנהגי החברה בצ'ילה ובסן-פרנציסקו, לרבות אירועים היסטוריים במקומות הללו.
אורורה, ילידת סן פרנסיסקו, בילתה את מירב שנותיה בצ'ילה. ההתרחשויות בילדותה המוקדמת מוסתרות מפניה

הספר טוב למדי, אם כי לא אחיד ברמת העניין שבו. התחלת הספר מבטיחה ומעניינת והסוף שלו מפתיע (כי אז מתגלה גם משמעות נוספת לשמו של הספר).
לגבי אמצע הספר: רוב הספר קריא וזורם, אך יש בו קטעים רבים ומשעממים ו"קפיצות" לא "חלקות" כ"כ בין העבר להווה. משולבים בו לעיתים מכתבים שהיתרון היחיד שלהם הוא שהם קצרים מאוד. הם לא מוסיפים כלום לעלילה, וכותב המכתבים קורא לעצמו משום מה בשם חיבה (איצ'י), שבכלל לא מוזכר בס