מבחינתי ספר טוב הוא כזה שלוקח אותך למסע. הספר בית הרוחות עושה את זה ובגדול: התחושה שלי הייתה של קריאת אפוס או סאגה גדולה, והמסע הוא בזמן (העליליה מתפרשת על פני 100 שנה כמעט), מרחב (מפה בלבנט צ'ילה נראית כמו עולם אחר) ובמיוחד אל הגבול המטושטש-בכוונה שבין מציאות לדמיון ואגדה. בהקשר הזה, הסגנון מזכיר קצת את "100 שנים של בדידות" המפורסם עם האווירה הקסומה שלו, אבל איכשהו איינדה מנווטת בסוף את המסע אל ההווה הרלוונטי והאלים, כלומר אל ההווה בעת כתיבת הספר (סוף שנות השמונים), שהוא (כמה לא מפתיע) עדיין רלוונטי.
כמו שכל מי שערך פעם מסע יודע, הדרך לא תמיד קלה. הספר הזה מאתגר לפעמים. הוא ארוך, לרגעים אפילו ארכני, מודפס באותיות זעירות וצפופות ומתפתח לאטו, עד שלקראת סופו הוא מתפוצץ. יש בספר לא מעט אזכורים שמי שלא מצוי בהיסטוריה של צ'ילה עשוי להיות מבולבל לגביהם, מה גם שאיינדה בכוונה לא מזכירה שמות של מקומות ודמויות הסטוריות. אחרית הדבר המצוינת מאת המתרגמת מבהירה כמה מהעניינים האלה ועוזרת להבין טוב יותר את האירועים ההיסטוריים שמכוונים את העלילה.
אני חושב שבאמת מדובר בספר מופת, אבל הוא דורש אורך רוח מסויים. קחו נשימה עמוקה ואז תצללו אל הערבובייה של מציאות ודמיון שאיינדה בראה פה בכישרון עצום.

















