פעם בכמה זמן, לעיתים די רחוקות, אני קוראת ספר פרוזה כל כך טוב עד שבסיום הספר הגרון שלי חנוק. לספר צריך להיות תמהיל מסויים של תכונות ואיכויות כדי לגרום לכזאת התרגשות בסיומו. "לתוך ארץ הדממה" הוא שילוב מדוייק כזה.
בשפה ספרותית שלא הייתה מביישת סופרים גדולים באמת, בכישרון כתיבה אדיר, <mark>פול ברוקס</mark> כתב ספר מדע שלא מרשה לעצמו להישאר בז'אנר הזה. באינטלקט חריף, עומק פילוסופי, יושרה מדעית ורגשות אנושיים טהור

נוירופסיכולוגיה היא חקר הקשר בין התנהגות, רגש וקוגניציה מחד לתפקודי המוח מאידך. זו ההגדרה המופיעה בספר - לקוחה ממילון אוקספורד והמחבר? הוא אוהב לכתוב ונראה שהכתיבה באה לו בקלות. הוא מתאר את חיי היומיום שלו בעזרת סיפורים קטנים ומרתקים, וגם באמצעות הגיגים פילוסופיים ומעט הסברים קליניים.

אני מוצאת את סיפוריו המרתקים של <mark>ברוקס</mark> מפחידים יותר מכל ספר-סרט-אימה. הם עוסקים באנשים שעקב תאונה או מחלה חל שיב

קריאה קשה ומטלטלת.
גם אם אתם חילונים למהדרין מבית טוב, התפיסה שלכם של ה"אני" היא עדיין יוצא של התרבות היהודו-נוצרית, ההגמוניה בתרבות המערב עד לא מזמן (המנוגדת לתפיסה הבודהיסטית של ה"אני" למשל). התרבות שמניחה ומאמינה ב"אני" מאוחד, עקבי, בעל מהות ותמצית מהומתנית; במילים אחרות - נשמה.
אני שמניע אותנו, אני שאוהב את הילדים שלו, אני בעל זכרונות הילדות שלי וכו'...

אבל לתגליות של פסיכולוגיה, רפואה ו

זהו אחד מספרי העיון הטובים שיצא לי לקרוא ב-2009.

את הספר כתב מנתח מוח, אך הוא אינו כתוב בשפה מקצועית קשה ולא ברורה. הוא כולל בתוכו נגיעות רבות מתחום הפילוסופיה וגם מתחום המדע, ומעלה שאלות חשובות בנוגע ליחס בין הגוף (בעיקר המוח) והנפש.

מצאתי את הספר מטריד משהו. מעבר לסיפורים המצמררים אודות אנשים עם פגיעות מוחיות והתנהגותם החריגה (שגורמת להרגשת חמלה ואף יותר מכך), המחבר פורש את משנתו הפילוסופי