אני התלבטתי אם להגדיר את "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" כספר "טוב" או סתם ספר "בסדר". בסופו של דבר, הוא ספר טוב - ספר מעניין, ספר מוזר, ספר קשה, ספר מסובך, ספר הזוי קצת. וגם לפעמים ספר מעצבן ממש. אבל סך הכול... ספר שווה יותר מאשר סתם "בסדר".

דבר ראשון - אם עוד לא קראתם את תקציר הספר, אל תקראו אותו. לא תבינו ממנו את עלילת "מוזיאון" ומעבר לכך, יש שם משהו שלא מופיע עד עמוד 250 (??). אין כל כך דרך לסכם

ספר מיוחד העוסק בזיכרון, בבדידות, בנדודים בחיפוש אחר זהות ושייכות. אי אפשר לנתק את הספר מהביוגרפיה של המחברת אשר נמלטה ממולדתה יוגוסלביה בעקבות מלחמת האזרחים וחיה מאז כגולה.
הוא בנוי קטעים-קטעים לעיתים בסגנון שונה לחלוטין אחד ממשנהו לפעמים נותנים תחושה של אוסף סיפורים עם קשר אסוצמיאטיבי קלוש, לעיתים מתחברים כחלקי פאזל:
- קטעים מיומנה של אם שנותרה לבדה לאחר שילדיה עזבו
- שגרת חייה של פליטה שברחה

הספר לא דיבר אלי. אחרי 150 עמודים נכנעתי. הדבר היחיד שהוא הזכיר לי זה "איך כתבו את סיינפילד" - בואו נכתוב סיטקום על כלום. בלי נושא.
זה בערך המצב. סופרת עם יכולת כתיבה מדהימה. בלי נושא מוגדר. אז שיש לי יכולת ואין לי מה להגיד - שופכים. הכל. ציטוטים של סופרים אחרים. סיפורים של ועל סופרים אחרים. ויומן של קמתי-התלבשתי-שתיתי קשה-הלכתי לישון.