על כריכת הספר ואלס עם באשיר כתובות צמד המילים "רומן גרפי". למה לא כתוב "ספר קומיקס", למשל? כדי להדגיש מהו קהל היעד של הספר וליצור רושם רציני ואיכותי, כמובן. נתעלם לרגע מהגישה המתנשאת הזו שמשתמעת מהמונח "רומן גרפי" ונעבור ישר לעניין.

הספר "ואלס עם באשיר" הוא בעצם העתק מדוייק של הסרט, רק בתמונות לא רציפות, ובלי פסקול כמובן (מה שמוריד מהחום והרגש שהסיפור מעורר בקורא). לכן, ביקורת על הספר צריכה להי

ואלס עם באשיר הוא סרט מדהים ומסקרן (בלי קשר לנטיות פוליטיות ימינה או שמאלה).
הוא מציג מסע מופלא לזכרון של אדם שהדחיק הכל במשך המון שנים - והוא ללא ספק לא היחיד.
משיחות עם אנשים שבאמת היו במצבי לחימה כאלה - הסרט דיי קולע למציאות.
הספר הזה הוא בעצם העלילה של הסרט, בצורה של קומיקס.
האמת - זה דיי קשה לעשות את זה. חסר התנועה ואפילו הקול של <mark>ארי פולמן</mark> (או של הדמויות האחרות בסרט, כולל אפילו רון בן ישי

תמהני עד כמה אפשר לנצל ולסחוט משהו או מישהו כדי להרוויח כסף. קראתי את הספר הזה ונבהלתי. חוץ מהשם אנה פרנק והשתלשלות האירועים אין כאן דבר שמזכיר את היומן הכתוב. חפשתי תגובות ומצאתי שלוש שמשבחות את הספר. אני בדעה הפוכה. הנה ציטוט מתוך הביקורת של יעלה1: "כי הוא לא מתעכב על גורלו של אדם כזה או אחר אלא יותר על המסרים האוניברסליים שאנה רוצה להעביר". וזאת הבעיה, כי נכון שביומן הכתוב אנה כותבת מדי פעם את

הזהרה: ביקורת משתפכת.

זה כנראה העיבוד הגרפי הטוב ביותר שקראתי אי פעם וספר טוב כל כך אני חושב שכל בית צריך עותק, החל בבתי הספר ובספריות.
אני בטוח שכמעט כל אדם בוגר בעולם המערבי (ובוודאי בארץ, אבל קהל היעד פה קצת יותר רחב) יודע מי הייתה אנה פרנק ומה היומן שלה מסמל. אבל האוצר הזה די אבוד לדור הצעיר שכמעט לא קורא, יחד עם זיכרון השואה שגם הוא הולך ונעלם. בואו נודה על האמת, אפילו לאלה מאתנו שמבינים

היומן של האנה פרנק הוא סיפור על...
טוב, נו, כולכם וודאי כבר יודעים על מהו, כך שאיני רואה בכלל כל צורך לפרט עליו.
אבל, מה שאתם לא יודעים, זה, שיומנה של האנה פרנק הוא לא רק סיפור על..., אלא גם ציור על...

אחרי שקראתי את "האנה פרנק-היומן הגרפי" (שדרך אגב, חתומים עליו היוצרים של הסרט הנפלא 'ואלס עם באשיר'), לא הבנתי איך עד עכשיו הסתדרנו עם היומן ללא הציורים.

כי הציורים, אם כן, הם החוזקה של הספ

אמל"ק: ספר מדהים ומושלם, לא יכולתי להפסיק לקרוא...

יותר ב<mark>ארי</mark>כות: קראתי את היומן בגרסתו הישנה יותר לא מעט פעמים, בגילאים ותקופות שונות בחיים.
היומן הגרפי בהחלט מחדש הרבה, ולא רק מבחינת האיורים.
אמנם בתחילת הקריאה הייתה לי תחושה קלה שיש כאן ניסיון להתחנף לקוראים שטרם חצו את גיל 12 (בעיקר בגלל השפה הכמעט סלנגית)
אבל זה קרה רק בקטע קטן מאוד של הטקסט, ולמזלנו מהר מאוד מתבררת גאוניותו של הספר, שלמ

ש לי ווידוי. התאהבתי באנה פרנק. התאהבות אמיתית- היא לא יצאה לי מהראש הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא את היומן הגרפי. ובכלל קניתי אותו לאחותי הקטנה, כי אני את היומן המקורי קראתי כבר לפני עשור.

לפני עשור הייתי בגיל של אנה. הסיפור נגע לליבי, אבל גם קצת שיעמם אותי.. יותר מידי פילוסופיה בשביל ילדה בת 14. אבל היום, כשקראתי את היומן הגרפי, פתאום הבנתי. היא בוגרת ממני בעשור, לכן רק עכשיו הבנתי. הבנתי את הח

מי שהיה בלבנון 1 שיקום!
מי שהיה בלבנון 2 שיקום!
רואים את ההבדלים? לא, נכון!
זה מאוד פשוט, אותו סיפור בשינוי הגיבורים והשחקנים שבו.
בראשון מלחמה נגד ערפאת, בשניה נגד נאצראללה, מה ההבדל?
אותו חרה ( סליחה על הביטוי), בהבדל של זה הוא שיעי מטורף והשני פלסטיני
מסטול, אז מה היה לנו פה?
מלחמה א- סימטרית, שאכלנו בה סביבות 700 הרוגים, ויצאנו מ ראשונה לאחר 18 שנים
עם זנב בין הרגליים ובשניה לאחר חוד

הופתעתי. חשבתי שאני יודעת כבר הכול על אנה פרנק.
ומה אני יכולה ללמוד מ״קומיקס״ עליה?

אבל הספר הזה חידד לי נקודות שפספסתי בקריאה הראשונה. כלומר, בגרסה הרגילה של הספר.

יש כאן נערה שמגלה את המיניות שלה ואת הזהות שלה. ילדה שצומחת אל מול עינינו. בחדווה. בייחודיות. ובאומץ.

והציורים? מופלאים, עמוקים ומרתקים.