קשה לי אפילו לתאר כמה שנאתי את "אבן הסבלנות".

נתחיל מהכתיבה - גרועה. המשפטים מנותקים אחד מהשני, כך שכל שתי שניות יוצאים מרצף הכתיבה. משום מה, <mark>עתיק רחימי</mark> גם מצפה שנחזור. לא במקרה שלי. לא רק שלא נכנסתי לסיפור, לא היה רגע אחד שהנהנתי ואמרתי, "אהה, בגלל זה רחימי כל כך משובח!". לא רגע אחד.

מעבר לכך שהכתיבה קטועה ולא-רציפה, הייתה לי בעיה רצינית בנוגע לדמות המרכזית. הבנתי, מן הסתם, שהקורא אמור להרג

יצירה יוצאת דופן לאוהבי המינימליזם, וגם לאלו הרגילים לאכול ספרים עבים במיוחד.
למה מינימליזם? כי נפח המלל ביצירה הזו הוא כמעט ואפסי. סביבות 70 עמודים, יותר משקל פר-עמוד, אם לדבר במישור לא ספרותי.

קוראים הרגילים לטרוף ספרים ארוכים, ימצאו פה מילים כבדות מאוד. כמעט אחת אחרי השניה, אבל באופן מפתיע הסיפור עצמו אינו מחניק כלל.
על כל פסקה ש<mark>עתיק רחימי</mark> כתב, אפשר לתהות לא מעט לגבי ההיסטוריה של העם האפג

<mark>עתיק רחימי</mark>, ברומן ראשון שכתב, מביא לנו קפסולה אחת מיני רבות מאפגניסטן שנכבשה ע"י ברית המועצות. מלחמות כבר היו מאז ומעולם וספרים רבים נכתבו עליהן. לא שכאן יש יצירה יוצאת דופן. בכל זאת, מדובר בטקסט מרוכז המביא עולם ומלואו של זוועה פרטית וזועק לשמיים את כאבה הנורא של המלחמה, בעיקר זו הנעזרת בטכנולוגיית לוחמה מתקדמת אל מול כפריים עלובים.
כל כולה של העלילה מתרכז במספר שעות בהן הזקן מביא את נכדו יאסין

הספר קיבל את פרס גונקור היוקרתי לשנת 2008. לטעמי ספר נחמד אך מוערך יתר על המידה. הסיפור מספר את סיפורם של בעל ואישה אפגנים בזמן המלחמה. הבעל נפגע בראשו והופך לצמח כשרק עיניו פקוחות. האישה סועדת אותו ובמהלך התקופה הזו היא מספרת לו את שעל ליבה, דבר שלא יכלה לעשות כשהיה בחיים.
מחוץ לבקתתם הרעועה משתוללת מלחמה עזה שמידי פעם מוסיפה עניין ודמויות נוספות לסיפור. סיפור פשוט על החיים כתוב בסדר, אך לא סוחף