אני אוהב את הגרוטסקי, את המופרע, את המוקצן. הרי קל לקרוא ספר שמספר על מישהו שדומה אלינו מאוד, גילו כך וכך, חייו כך וכך, והכלאדם הזה מעורר הזדהות בשנייה אחת. אחר-כך, כשיקרו לו כך וכך דברים, נגיד, 'אוי, זה בדיוק כך. איזה קטע!' ונתעצב קצת (או נצחק, או גם זה גם זה). אבל לא נזדעזע. ומה הוא הזעזוע הזה? זעזוע של רעידת אדמה, של לוחות טקטוניים שמכים האחד בשני אצלנו, בפנים. ולכן אני אוהב את הגרוטסקי, את המו

נתחיל בכריכה הקדמית: נערה/אשה יושבת, רכונה לאחור על ספה, לבושה ,נינוחה, גופה נוטה לאחור והיא משדרת שלוה.


אבל, האבר המרכזי בתמונה שאליו העינים זורמות ומכוונות על ידי הרגלים הארוכות של הנערה, כמו מטוס המכוון אל שדה התעופה,הוא, ניחשתם נכון, איבר המין המכוסה בתחתונים עבים כמו של ילדה כנראה מהדור הקודם.

הנושא העיקרי של הספר הוא יחסי קירבה , שהעיקרי ביניהם הוא יחסי המין.

עכשיו נעבור לרקע ודמ

ספר מצויין! עלילה ודמויות נוגעות ללב.
סיפור המסופר בגוף ראשון על ידי נכדתה של הדמות הראשית,
ובכך הופך את העלילה למרגשת יותר.
סיפורה של אישה מיוחדת שנולדה וגדלה בסרדיניה,
בעלת נפש מיוחדת וכשרון כתיבה שהסביבה הקרובה לא הבינה.
יש לה את כל התכונות הנדרשות למישהי כדי להיות גאה בעצמה
ומאושרת: יופי, חוכמה, רגישות טוב לב, כשרון,
היא למעשה הציר המרכזי שכל המשפחה נע סביבו,
אבל היא היחידה שאינה מודע

סיפור על אהבה ושיגעון. או האם השיגעון הוא רק מעטפת למשהוא עמוק יותר בפנים? ספר קצר ומקסים ולמרות קוצרו ( יש מילה כזו?) יש בו גם סיפור המתגולל ע"פ 3 דורות, גם אהבה וגם טוויסט בסוף. כדאי.