כשאני חושבת על סאטירה, אני חושבת על תופעה שהגזימו בה והפכו אותה מגוחכת. לדוגמה 'החיל האמיץ שווייק' או 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'. אני מצפה לגחך, לחייך או לצחוק כשאקרא סאטירה כזו. הספר הזה - אם אמנם הוא סאטירה - הוא סאטירה מסוג אחר. עצובה.

אודל דיפס - שלמרות שמו הוא לבן - הוא צעיר מוגבל. לא ממש מפגר אבל מעוט השכלה - שעל חסרונה חיפה בצפייה נמרצת בטלויזה המספקת לאמריקאים הרבה מהידע וההשכלה ל

מתוך הכריכה האחורית: "טורסטן <mark>קרול</mark> הוא שם העט של סופר אוסטרלי שאינו נחשף בציבור ומתקשר עם המו"ל שלו בדואר אלקטרוני בלבד. בחוגי ספרות בעולם מתנהלים ויכוחים באשר לזהותו של הכותב - אך איש אינו מערער על כישרונו ועל יכולתו לספר סיפורים יוצאי דופן בחריפותם ובביקורת החברתית הטמונה בהם." - נו, איך אפשר שלא להתאהב מיד?
אודל דיפס הוא צעיר לא-נורא מבריק בקנזס הכפרית, שעולמו התרבותי מורכב מספר הילדים "העופר",

קראתי. מרתק. נקרא במהירות. אודל , מספר בגוף ראשון מה קרה לו ולמה. אודל, שכוחו הפוך מחוכמתו, נקלע להרפתקה מרתקת שמסתירה בעצם קונספירציה פוליטית אמריקאית. נקרא כמו סיפור מתח, נשמע כמו מילכוד, מובן לבסוף כמו סטירה.
שווה מאד מאד ! הוצאת כתר 2008