יום ראשון באוניברסיטה. אני מבוהלת עד עמקי נשמתי, אבל לא מגלה את זה לאף אחד, גם לא לעצמי.
תועה בין הבניינים. מטפסת חמש קומות, יורדת אחת, מציצה בחדרים - הנה זה: כיתת אנטומיה.
מלאה סטודנטים.
לכולם יש מראה שנה א' קלאסי שאומר אני כאן בטעות.

המרצה נכנסת, מתולתלת, אנרגטית, ברוכים הבאים, איזה יופי, מחזור קטן ונחמד (קטן? קטן? על מה היא מדברת? ארבעים ושישה סטודנטים! את עצמי אני לא מוצאת כאן!)
השיע

"על אלה לא נכתב מאומה בספרים, כך חשבתי בלבי בפרוץ השלג פנימה, מבעד לדלת הפרוצה, ובשקעו על גבי הערום.
שכבתי שכיבת אפיים על הרצפה הבלתי־מהוקצעת, בתוך שלולית לכלוך שאין דוגמתו, וזרועי היתה תחובה עמוק לתוך הפרה המתאמצת, ואילו רגלי פירכסו כדי למצוא מאחז בין האבנים..."

[ בסיום ההמלטה כעבור שעתיים... ]

"במשכי את כותונתי מעל ראשי חשתי כאילו האריכו מאוד להלקותני במקל עבה. כל שריר משרירי גופי כאב. גר

#
כל הדברים מבהיקים כיפים
כל היצורים גדולים כקטנים
כל הדברים נבונים כמופלאים
את כולם ברא אלוהים

כל אלה הן שורות של מזמור (דתי?) ידוע בבריטניה. והם גם שמות ספריו של ג'יימס אלפרד ווייט, המוכר בשם העט <mark>ג'יימס הריוט</mark>, וטרינר כפרי ביורקשייר בעל רקע (ומבטא) סקוטי עמוק. הריוט כתב על חייו כוטרינר כפרי, חמוש בכישרון סיפורי ענק, בחוש הומור נפלא, באנושיות רחבת-היקף ובנכונות לצחוק בעיקר על עצמו.

יש כמ

"כשהמנוע דמם, נשמתי נשימה עמוקה. זו היתה הנחיתה הראשונה שלי, והיא היתה לא־רעה. בעצם, הלכתי והשתפרתי מרגע לרגע, ובלבי הייתי משוכנע כי מדריכי התרשם בוודאי עמוקות ממופע־הבתולין שלי. טיפסנו ויצאנו החוצה, ואחרי שצעדנו מספר צעדים בשתיקה, עצר סגן ווּדהאם ופנה אליי.
'מה שמך?' שאל.
אכן, אכן, הנה ההוכחה. הוא ידע שהצלחתי יפה. הוא מגלה בי התעניינות.
'<mark>הריוט</mark>, סר', עניתי.
הוא נעץ בי מבט חודר שנמשך כמה שניות.

אין כמו הבית! מה מעורר אצלנו הרגשה של בית? המשפחה, קרובים וידידים, ריחות מאכלים מוכרים? אצל הריוט זה קצת אחרת: "כאשר נפל עלי השער ידעתי כי אכן שבתי הביתה" :-) והשער הזה היה רק אחד מבין שבעה שערים (!) שהיה צריך לעבור בדרכו לחווה שתחזוקתה לא היתה אופטימלית.

זהו הספר הרביעי בסדרת ספריו של <mark>ג'יימס הריוט</mark>, וטרינר ביורקשייר הכפרית, המתאר את חוויותיו עם האנשים ובעלי החיים באזור. אם בספר השלישי הוא נע לס

מלכתחילה לא חשבתי שזה יהיה לגמרי פשוט אבל אני אופטימית. הרי עם קצת אהבה הכל מסתדר, לא? עברה שנה מאז שהכלב שלנו נפטר וכיוון שלא קרה מה שקרה עד היום, כלומר, שום כלב לא אימץ אותנו ביוזמתו, החלטנו לעשות מעשה ויצרתי קשר עם איזו עמותה. כלב מאומנה, כזה שהתעללו בו קודם, אבל צעיר ודומה דמיון מופתי לכלב הקודם שמאד אהבנו, פרט לצבע. לבן במקום שחור. והוא נחמד הכלב הזה, מתוק אמיתי כל עוד הוא בבית ואין סביבו מיש

חתולים הם יצורים מהחלל. הם לא חושבים כמונו, לא מתנהגים כמונו ובכל מקרה שאוהבי החתולים מנסים לתאר את התנהגותם, הם מחמיצים ובגדול. אנשים שאוהבים חתולים, מצד שני, הם מכדור הארץ. אפשר לתאר את התנהגותם במונחים אנושיים רגילים, וקל להציגם בגיחוכם ובחוסר הגיונם.

<mark>ג'יימס הריוט</mark> שהוא וטרינר וסופר מצליח, אסף בספר הזה סיפורים על חתולים ובעיקר על נתיניהם האנושיים: כמי שמעיד על עצמו שהוא אוהב חתולים מושבע, הו

אני מחבבת מאד אנגלים. אוהבת ספרות אנגלית, סרטים אנגליים, ואוהבת לבקר באנגליה. יש לומר שחיבתי לאנגלים היא תאורטית: אני מכירה מקרוב רק שניים. תודו שזה מדגם לא מייצג.
אחת הסיבות העיקריות לחיבתי היא אהבתם של האנגלים לבעלי חיים. אהבה זו ניכרת בכל, והספר הזה עוסק בעיקר בה.

<mark>ג'יימס הריוט</mark> (שם העט של ג'יימס אלפרד ווייט) סיים את לימודי הוטרינריה בשנות השלושים של המאה הקודמת והשתקע ביורקשייר שם עבד כוטרי

הסופר <mark>ג'יימס הריוט</mark>, וטרינר במקצועו, מוכר בעיקר מספריו המקסימים "כל היצורים גדולים כקטנים" ו- "את כולם ברא אלוהים". רק עכשיו הזדמן לי לקרוא את ספרו האחרון, "סיפורי חתולים", שראה אור שנה לפני מותו.

יש משהו נאיבי וכובש בפשטות של הספר המקסים הזה, שכולל עשרה סיפורי חתולים. משהו שידבר אל לבם של אנשים רגישים, גם אם הם אינם נמנים על אוהבי החתולים (מה שאף פעם לא מאוחר), משהו מנחם – כמו בחתולים עצמם, וה