בדרך הטבע הולך ומתמעט מספרם של שורדי השואה שחיים בינינו ומעידים את סיפור הישרדותם ואת סיפור מותם של אחרים ומה היה. וחשוב, כל כך חשוב שתשמרנה עדויות ושתעבורנה הלאה. אז, אתרי הגטאות ומחנות העבודה וההשמדה באירופה מלאים ראיות ועדויות – מָרְאות עיניים משמעותיים ומרטיטים. וארכיוני יד ושם ולוחמי הגטאות והמוזיאונים השונים בעולם מלאים בהם כתובים ומוקלטים אותנטיים יותר או פחות – והנה, עוד מסמך חשוב. חשוב מש

זה לא ראוי לדעתי לתת ציון למסמך כזה, אז לא אעשה זאת, אך אני מאד מאד ממליצה לקרוא את היומן של <mark>צאלק פרחודניק</mark>.
עדות מהתופת. מסמך מצמרר, מרתק ומאלף. עדות בגוף ראשון בזמן אמת של יהודי משכיל ורגיש, אדם מן הישוב, שחי בגטו בתפקיד של שוטר מתוך תקווה שבכך יציל את אשתו וביתו. תקוותו מתבדה כאשר הוא בכל זאת מאבד אותן באקציה והן נשלחות לטרבלינקה. לאחר מכן מתואר התהליך המחריד של "טיהור" הגטו מהיהודים ששרדו והתח

<mark>צאלק</mark> שכתב את היומן והיה שוטר ביודנראט, מחלק את הספר ל- 2 חלקים: הראשון- קורות משפחתו עד שאשתו ובתו התינוקת נשלחו בקרון לטרבלינקה (די באשמתו), והשני- קורותיו בגטו ובמחבוא לאחר מכן.
הספר אכן מדהים מהבחינה שהוא נכתב ע"י יהודי שעבר את השואה ולא שרד (!!) והוא עמוס הן בפרטי פרטים של חיי היומיום בגטו והן בתובנות, שהן די מדהימות ביחס לתקופה שבה נכתבו (1939-1943).
ספר לא קל, (לדעתי) לקוראי הז'אנר בלבד.

המילה "ביקורת" אינה מתאימה לספר זה. המחבר המתאר באופן יומיומי בצורה הכי אמתית מה שקרה בגטאות מה היה בטרבלינקה בדרך אליה. מה היו נסיבות החיים לאחר חיסול הגטו לאלה ששרדו. הכל מתואר בכלי ראשון. הספר כתוב כיומן שמהווה לדעת הכותב את נר הזיכרון התמידית לאשתו ובתו שנרצחו ע"י הנאצים.המחבר רואה עצמו אחראי ואשם במות אשתו ובתו אשמה זו עוברת כחוט השני לאורך כל הספר. אין טעם וגם יהיה זה חטא לספר ולכותב לחזור