כשא' ואני עברנו לגור יחד אחרי משהו כמו 8 חודשי היכרות, הוא הביא איתו את הספרים שלו. לא שהוא קורא, א', אבל הוא כנראה חשב שזה משהו שצריך שיהיה לך וא' הוא קונפורמיסט אדוק, ככה שלא היתה לו ברירה. הרמן הסה, גרוסמן, קונדרה ו<mark>ז'ורז' אמאדו</mark>, זה היה פחות או יותר כל המבחר ועד היום הם עומדים בין הספרים שלי, את רובם לא קראתי אבל עדיין משעשע אותי לפתוח אותם ולמצוא בעמוד הראשון, בדפוס, לא בכתב, את הכיתוב: מספרי א

כן, ללא ספק <mark>ז'ורז' אמאדו</mark> הוא סוג של טרובדור, סופר ששר את שירת ברזיל, את שירת העם הפשוט על אליליו, ריקודיו והקצב שלו - קצב הסמבה.
הפעם אמאדו מספר על תרזה, ילדה יפהפיה ולוחמנית מדלת העם שדרכה להתבגרות נסללת בבטחה וללא מכשול ליעוד הסופי - זונה וידועה בציבור. עם זאת היא טהורה, בעלת ערכים וגאוה יותר מכל נשות החברה המתחסדות, וכשצריך להילחם היא נלחמת כמו נמרה.
אמאדו משווה אותה לברזיל. שתיהן ככל שהן נופ

אח.. איזה ספר מקסים. כל כך נהנתי ממנו. אחד הספרים הטובים שקראתי. מענג מצחיק ומרגש.
קודם כל הכתיבה של <mark>ז'ורז' אמאדו</mark>- נהדרת. התיאורים של אמא של דונה פלור "דונה רוזילדה" הצחיקו אותי מאד. וכך גם גיליתי שיש מקור ספרותי למשפט "אני אשבור לך את העצמות".
כל כך התחברתי לדונה פלור. כשהיא דמיינה והעלתה זכרונות אמאדו תאר את דימיונותיה בצורה כה מוצלחת כך שממש אפשר היה לחוש אותה. הוא כתב בצורה כה מוצלחת את המע

אין לנו מסורת של ים. זה מצחיק: מדינה הפרוסה לרוחב הים – התיכון, אמנם, ובכל זאת – ללא מסורת של ימאות. יש לנו כמה דייגים, באוקיינוס-הכינרת (את רוב הדגים שלנו אנחנו מגדלים במיכלאות על החוף, או מייבאים קפואים). יש כמה מרינות – המבצעות היטב את תפקידן כקישוט למגורי יוקרה. יש כמה נמלים (כמה?) המתקשרים, תודעתית, לסכסוכי עבודה ובריונות. אבל מסורת של ים והפלגות?

האמת היא שאת המדינה הקימו אנשים שלא היה ל

אני באמת קראתי את 375 העמודים האלה?...
תודה מיוחדת לנאסיב, לגבריאלה, למונדיניו פאלקאו. נתראה במומבה מאו- בוי בשנה הבאה... (אולי) הספר הזה הוא בהחלט פוטנציאל לקריאה חוזרת. הוא גם משחק עם כל עניין הספוילרים בצורה פשוט מדהימה, מלהטט בו כמו בקרקס, תודה לך <mark>ז'ורז' אמאדו</mark> על שבכל חלק אתה נותן קצת תקווה לקורא וגם תוחב אל בין זרועותיו רמזים למען יצעד איתם בחיקו לכל הדרך עד לסוף באהייה... תודה!

בקורת על הספר
דונה פלור ושני בעליה – <mark>ז'ורז' אמאדו</mark>


שני בעליה של דונה פלור ההפוכים זה מזה באישיותם מהווים את הרעיון הטמון בספר והוא: אהבת נעורים חושנית מתפרצת שאינה תלויה בדבר, אהבה העומדת לעיתים נגד כל חוקי ההגיון והסביבה מלווה בסבל וקינאה שכולה הקרבה התלהבות ובעיקר וגעגוע בלתי מוסבר .
לעומת אהבה בוגרת מחושבת ומיושבת , שבאה בגיל מאוחר יותר אהבה שיש בה הערכה וכבוד הדדי , שותפות

---

למה עכשיו?
בגלל המונדיאל בברזיל
בגלל ג'אז חם עם הרבה סמבה ובוסה נובה וז'ובים וסרג'יו מנדס - הישר מברזיל
בגלל הקיץ והים
בגלל חבר שאוהב להתערסל בין גליו
בגלל המצב הזה פה בארץ שמחזיק את כולנו על גבול השפיות, רגל פה רגל שם.

למה בכלל?
כי אין עליו. על <mark>אמאדו</mark> בכלל ועל ים המוות בפרט.
כי הספר ליווה אותי כברת דרך ארוכה ומגיע לו
כי יש לו חלק במה ומי שאני (יחד עם עוד ספרים אחרים שמציינים את מ

גלימה, מדים וכתונת לילה
משל שנועד לעורר תקווה
<mark>ז'ורז' אמאדו</mark>
מפורטוגזית: יורם מלצר
זמורה-ביתן - מוציאים לאור
רק בסוף הקריאה נתתי דעתי לניסיון (מצדו של הסופר הנפלא) להתייחס לספר
כאל משל שנועד לעורר תקווה.
אילו לא הייתי שמה לב לכותרת זו שהיא הרחבה של שם הספר, התאים האפורים שלי, היו מתאמצים פחות. ביני

" כל זה קרה, והמאמין - יאמין. זה התרחש בבאהייה, מקום שמעשי קסמים אלה ואחרים מתחוללים בו ואינם מדהימים איש. ואם אתם מפקפקים, תשאלו את קארדוזו א"ס והוא יגיד לכם אם יש אמת בדברים ואם לאו..." במילים אלה מסיים <mark>ז'ורז' אמאדו</mark> את הספר ואף מעיד על כתיבתו: " עלילה דמיונית המתבססת על מציאות היסטורית, גיאוגרפי וחברתית."

בספר זה הריאלי והפנטסטי משמשים בערבוביה, נהנתנות ופריקת עול מצד אחד וערכי בורגנות , צניע