סליחה, סליחה, סליחה.
את אלוהי הדברים הקטנים אהבתי מאוד מאוד. קראתי אותו שלוש פעמים.
תמיד אכיר תודה ל<mark>ארונדהטי רוי</mark> שהצליחה לגעת בלב שלי במקומות שמעט מאוד ספרים הצליחו.

אבל הספר הזה פשוט משעמם.
זה לא שאין בו רעיונות יפים: יחס בין מוסלמים להינדים בהודו, יחס של החברה אל החריג, השפעת הדת על המיניות - אבל איכשהו כלום לא מתחבר לכדי סיפור מעניין.
עשיתי מאמץ לסיים, ונשברתי בעמוד 264.
די - עשיתי רע

ניגשתי לספר בסקרנות גדולה. אני מאד אוהבת ספרים המתרחשים בתרבויות אחרות. הודו מאד מסקרנת אותי ובקרתי בה מספר פעמים. בספר נחשפת הודו אחרת לא מוכרת. גיבורת הספר היא טרנסגרית. בהודו היחס אליהם דואלי. מצד אחד הטראנס שהפכו מגברים לנשים מהוים צותי בידור בארועים וחתונות מצד שני החברה דוחה אותם ואפילו מתעללת בהם.הטרנסגרית בספר היא מוסלמית ומכיון שהמוסלמים תמיד דחויים בהודו, היחס אליה גרוע במיוחד. הספר טומן

הספר הזה היה מקבל ציון מושלם, אם הוא פשוט לא היה כ"כ כואב. לא זוכרת כבר הרבה זמן ספר שגרם לי בכל כך הרבה קטעים ממנו פשוט לכאוב.
אינטיליגנציה ספרותית גבוהה מאוד של ארונהדטי <mark>רוי</mark>, שרק מתעצמת לנוכח העובדה שזהו לא מקצועה ה"רשמי". היא מצליחה לפרוט על נימי רגש עמוקים מאוד באמצעות כתיבתה, אפילו שמדובר ככה"נ בסיפור שהרבה אנשים ומשפחות חוו וחווים.
אני מניחה שאפשר לומר שזה הישג ההישגים שסופר יכול לבקש לע

זהו ספר משובח המתאר את זכרונות הילדות של שני תאומים אשר גדלו בכפר קטן בהודו, אבל חונכו על ברכי התרבות האנגלית. הספר מסופר בידי האחות התאומה אשר חוזרת לכפר ילדותה לבקר את אחיה התאום ורואה כיצד השנים ניתקו אותו ממנה והבפכו אותו לאדם מנוכר.
כפי שכתבתי בביקורתי על הספר "הטיגריס הלבן", שני הספרים הללו יחד, ממחישים את המהפך שעברה הודו ב-30 השנים האחרונות. בעוד הטיגריס הלבן מתאר את הודו העכשווית, המתפת

אני מנסה לחבר את כל מה שאני רוצה להגיד למקשה אחת,ברורה ונהירה.מנסה לחבר את כל הקצוות לסליל אחד שלם של טקסט מובן לקורא.אבל זה קשה לחבר את כל מה שאני רוצה להגיד למשהו אחד ברור ומובן.

ביום ראשון נדרסה נערה מפתח תקווה על ידי מערבל בטון.הנערה חנה למדה איתי בשכבה.לא הכרנו אחד את השנייה.אולי יצא לי להגיד לה "סליחה" כשרציתי באחת מהפעמים לעבור במדרגות,אבל לא התפתחה בינינו שיחה לעולם.לא למדתי עם חנה בתוש

את הספר קראתי בהודו, בנסיעות הארוכות.
ראיתי את הצבעים, הרחתי את האוויר שעליו מדברת הסופרת, אבל קשה היה שלא להרגיש איזה לעג לקורא המערבי.
התיאורים הרבים- "אלוהי בדברים הקטנים" היו רוב הספר, ובין תיאורי הזבובים והצבעים אי אפשר שלא לשים לב לחזרה על תיאורים מסוימים, אפילו בדפים מקבילים.
"כמו דם" ואז "כאילו היה דם". דמיינתי לי סופרת שמסמנת לה דברים שנראים לה טוב כדי לחזור עליהם בהפרש כמה משפטים.
כך

לא יודעת מה להגיד על הספר הזה. קראתי והפסקתי וקראתי עוד קצת ושוב הפסקתי. דילגתי על עמודים שלמים, לפעמים עשרות עמודים עד שלבסוף סיימתי את המסע המשונה הזה.
לפעמים גם סופרת (או סופר) טובה ככל שתהייה מאבדת את הדרך בתוך הסיפור של עצמה. לפעמים הסיפור נאבד בתוך הנסיון לעשות יותר מידי.

התרגום עושה לסיפור הקסום הזה עוול.
מלכתחילה אלוהי הדברים הקטנים דורש מאמץ של צלילה אל עולם תרבותי זר, והיכרות עם אורחות חיים אחרים ושמות משונים ושוברי שיניים שלא מחליקים לנו בקלות בפה. כשמוסיפים לכך תרגום עילג, רשלני ולעתים ממש שגוי - אני מבינה מדוע רבות מהביקורות לפניי גרסו שזה ספר קשה לקריאה. התרגום הרע ניכר החל בעברית מאונגלזת (שימוש מוגזם בפועל "עשה"; ריבה לא עושים, רוקחים, מבשלים או מכינים