שבת. מהחלון נשקף אלי נוף ירושלמי מושלג מרהיב. על המיטה שמולו שוכבת אמי. היא מחוסרת הכרה מזה יומיים. אחרי חודשיים של אישפוז בשל ניתוח כושל היא שוקעת לתוך עירפול חושים. היא לא יכולה יותר. אני יושבת על כורסא לידה. אבי כבר לא יכולה להיות שם. פניה סוף סוף שלווים וכך גם נשימתה. רק אני נחנקת. אני רוצה לברוח משם ובמקום זאת אני נוגעת בה ומדרבנת אותה לקום. אני מתחננת שתקום שתגיד משהו. כי אני רוצה. כי לא יכו

אם תתלבטו על איזה מדף למקם את "מחשבות על הצילום" מאת <mark>רולאן בארת</mark>, צפו אתגר. כן, האוטומט שבכם ירצה להניח באזור ספרי העיון, שכן אין כאן עלילה בדיונית או ביוגרפית לנוע על צירה, כי אם תהיות ומחשבות שהוגה כותב הספר אודות המדיה של הצילום. עם זאת, בקריאת הספר, ובמיוחד במיוחד כשתגיעו לחלק השני בו, תתעצם עוד יותר ההרגשה של הכניסה פנימה חדר אחר חדר לתודעתו של אדם אחד, אולי אפילו לתצלום אחד, שהוא התצלום היחיד

עצוב ויפה. אוסף של הרהורים על אבדן, יגון ומהות האבל. האם זו ממש ספרות? לא בטוח.
<mark>רולאן בארת</mark> טובע ביגון לאחר מות אמו. הוא חושף ביומן האבל שלו את הרגשות הפרטיים שלו, את הקשר החזק שלו לאמו, הוא מנתח את אופיה ומוצא שוב ושוב את אותן תכונות, שלעתים נוטים להתעלם מהן, שגרמו לו להעריץ את אמו, ותרמו לקשר החזק והמיוחד שלהם.
"אמא: (כל החיים): מרחב נטול תוקפנות, נטול קטנוניות - היא מעולם לא העירה לי אף לא הער

<mark>רולאן בארת</mark> ללא ספק פיתח תיאוריות בכל מיני תחומים, ההתייחסות שלו לצילום בספר זה היא מאוד מעניינת. כמי שלא היה בצד המצלם, כי אם רק כצד המצולם, האובייקט, או כמתבונן והוא שב ומציין זאת ועם זאת משהו בניתוח הצילומים בהם הוא מביט הוא מעמיק יותר מן המצופה.
מי שלא ניצב בצד המצלם לעולם לא יבין זאת עד הסוף, הקומפוזיציות, תפיסת הרגע שהופך את אותה תמונה לתמונה כל כך ספציפית שאין שניה לה. מעניין מאוד כניסיון נ

<mark>רולאן בארת</mark>, הפילוסוף הצרפתי הדקדקן, מתעד בעמודים אלו את סבלו העמוק עקב מות אימו. אנו חשים כי בארת אהב את אימו עד בלי די, העריך והעריץ אותה והתקשה לחיות בלעדיה. אהבתי במיוחד שבארת תיאר את אימו כמי שיצרה עבורו "מרחב ללא תוקפנות וללא קטנוניות". אכן דמות הראויה להערצה. לו יכולנו כולנו לספק מרחב כזה לילדינו. לו יכולתי אני.

ספר חריף כמו משקה עתיר אלכוהול ומעורר כמו סט של מלחי הרחה. <mark>בארת</mark> מפרק את שיח האהבה למבני יסוד, באופן מעורר התפעלות, ומשחרר את כל השדים מכל הבקבוקים. חגיגה. הוא מוליך את הקורא אל מאחורי הקלעים של האהבות, אל חדר המכונות הצפוף (והלעיתים מלוכלך) שלהן. אני חושבת שצריך היה להוסיף מדבקה במיקום בולט על הכריכה - "לבני ארבעים ומעלה בלבד." האם הספר הזה פועל כחיסון נגד האפשרות להתאהב אי פעם בעתיד שאחרי הקריאה

איך להתחיל.. אולי בגיל 21 כשנחשפתי לספר. התקופה הכי מאוהבת שלי אי פעם. ספרו האלמותי של <mark>בארת</mark> מערב פילוסופיה עמוקה עם הגיגים מחיי היום יום. הוא מביא ציטטות שונות והגיגים שונים ומשונים. הוא מנתח אהבה בגוף ראשון ומתאר תחושות רגשות ומעשים שהמאוהב עושה. הספר הזה והתיאורים בו היו כאילו <mark>בארת</mark> ישב ושרטט על נייר במילים אותי. במיוחד כששמעתי את המילים האלה בחלל האוויר מוקראות מהספר על ידי לא פחות מאשר, מושא

קניתי את הספר לאחר מות אמי .והוא שימש לי נחמה מסוימת

" למי אוכל להציג את השאלה הזאת ( ולקוות לתשובה) ?
האם היכולת לחיות בלי מישהו שאהבנו פירושה שאהבנו אותו פחות מכפי שסברנו ? "
כול אדם שאיבד אדם אהוב שואל זאת
ואיפו התשובה באמת ?
ספר מלא שאלות אמיתיות שלא קשורות רק למוות אל לחיים גם כן