שתי סיבות הניעו אותי לקרוא את הספר הזה. ראשית השם הילך עלי קסם; מה הסיפור נושא שם זה צופן בחובו. שנית, בעוונותי, מעולם לא קראתי מספריו של מחבר זה, שתרם לספרות העולמית את "אי המטמון" ואת "דר ג'קיל ומיסטר הייד".

תופעת ההתאבדות זוכה מטבעה להתייחסות כבדת ראש בדרך כלל. הרי הבחירה המודעת במוות על פני החיים ומעבר לכך, ביצוע אותה החלטה הוא הרה-גורל שכן אין ממנו דרך חזרה. בהקשר זה לא יכולתי שלא להזכר ב

אני משער שלא יהא זה מוטעה לומר שדר' ג'קל ומר הייד, הפכו זה מכבר למושגים המוכרים לכל, גם לאלה שלא קראו את הספר ולא שמעו מעולם על המחבר. לספר זה הגעתי לאחר שקראתי את "מועדון המתאבדים" של <mark>סטיבנסון</mark> והתאכזבתי במידה מסוימת. רציתי תיקון ואכן הספרון הזה עשה זאת בשלמות.

ארבע דמויות מרכזיות עומדות במרכז העלילה: דר. ג'קל (ומר הייד), עו''ד אטרסטון, עורך הדין שאצלו מופקדת הצוואה המוזרה של גר' ג'קל. טיול שב

בקיץ האחרון הייתי אמור לצעוד לאורכו של West Highland Way אשר בסקוטלנד. השביל שאורכו 152 ק"מ מאד פופולרי בקרב טיילים ממגוון גילים שונים ומידי שנה צועדים בו בקטגוריות שונות.
המסלול מתחיל צפונית לגלזגו ומסתיים בפורט ויליאם ובמהלכו עוברים הצועדים בו נופים הררים, אגמים, דרכים כפריות ישנות ובקיצור הרבה סקוטלנד.
לאורך המסלול מגיעים לנקודות לינה מסודרות, אכסניות, פונדקים ומקומות בהם אפשר לעצור ולהתרענן.

שוב חוזרת על עצמה עוגמת הנפש של שבוע הספר: אני מגיע חדור בתעצומות נפש רק כדי למצוא שהדוכנים עולים על גדותיהם
בזבל מודפס, חרולים ודרדרים שהשד יודע מי אזר תעצומות נפש להדפיסם.
ואז אני שב אל קיטוני, ליתר דיוק, אל המדפים המאכלסים את ספרי ילדותי.
ושם מחכים כולם, מלאים וממלאים בתעצומות נפש. גם הוא שם, דיוויד, החטוף הצעיר.
קאט, הרבה שנים אחורה.
בכל פעם מהפעמים הרבות שהיינו יוצאים באישון ליל לעבור את

Robert Louise Stevenson - South sea stories


בשבוע שעבר סיימתי את אחד מטיולי המסעות היפים שערכתי בחיי. המסע חולק למעשה ל-2 ואת חלקו הראשון עשיתי שנה שעברה. הטיול היה חוצה ישראל בקיאק לאורך החופים של ים תיכון. בשנה שעברה חתרתי מראש הנקרה עד נתניה והשנה, בשל צפי לרוחות דרומיות, במשך חמישה ימים חתרתי מחוף זיקים הגובל עם רצועת עזה עד נתניה. אני באמת יכול להעיד היום שאין חוף במדינת ישראל לאורך ים

אני אוהב ספרים העוסקים בנפש האדם וספרו הידוע של סטינסון הוא בהחלט אחד כזה. נראה לי כי למרות 140 השנים שחלפו מאז נכתב, הוא עדין רלוונטי, והרי אין לה ליצירה כלשהי מבחן חשוב יותר ממבחן הזמן.

הסיפור עוקב אחר ד"ר הנרי ג'קיל, רופא ומדען מכובד המפתח שיקוי המאפשר לו להפריד בין צדדיו המוסריים והאפלוליים. כשהוא שותה את השיקוי, הוא הופך למר אדוארד הייד – דמות פרועה, חסרת מעצורים, אלימה ולעיתים אף רצחנית.

רבות נכתב ונאמר אודות סיפור זה, אודות הסמליות שבו, ההצלחה שלו, עיבודיו למחזות וסרטים. האם הוא עומד במבחן הזמן כקלסיקה? נדמה שהעיסוק בעניין מבחן הזמן לא מוסיף כלום להנאה/חוסר הנאה מסיפור קצר זה.
עוה"ד אטרסון לא מצליח להבין את ד"ר ג'קיל ידידו, המוריש את כל הונו לאחד בלתי ידוע, מר הייד. הניסיון להבין ולקבל הסבר מניח את הדעת אמנם מתברר, אבל הזוועה רק גדלה.
עתה נשאלת השאלה על מה אתם חושבים כשאתם שומע

לצערי לא הצלחתי להבקיע את מעטה היושן הכבד שעוטף את עלילות הספר הזה.

כידוע, <mark>סטיבנסון</mark> כתב סיפורי עלילות והרפתקאות רבים, רובם מן הדמיון, מיעוטם בהשראת עלילות חייו.
אחד הספרים הראשונים שכתב היה "אלף לילה ולילה החדשים", וחלקו הראשון היה "מועדון המתאבדים".

בספר זה יש שלושה סיפורים שעניינם אחד - חשיפת התארגנות רצחנית, חסרת לב, במסווה של מועדון גברים לונדוני אפלולי אך מפואר. הסיפור השלישי מסתיים, ה

טוב לב זה לאנשים חלשים, הכפיפות למוסכמות של חברה שפוחדת מעצמה ועל כן מחוקקת חוקים אותם היא מכנה דמוקרטיה ושמירה על החוק והסדר אבל היא מייצגת פלח קטן מהאוכלוסייה ואילו ניתן הכוח בידי הרוב אז הרוב היה בוחר באלימות, ברוע כי נותן כוח ובראש ובראשונה זה נותן תחושה טובה.
מי קבע שלהיות טוב זה הדבר הנכון ולהיות רע זה הדבר הנורא? ואולי להיות טוב זה המעשה הלא נכון ולהיות רע זה הדבר הנכון?
עלילת הספר מתרחשת